הפוסט הראשון בקהילה. אני מודה שהציפיות גדולות. הצפייה היא שתקום כאן קהילה גדולה. כך שלאחר כמה שנים, תקראו את הפוסט הזה ולא תאמינו שלא היה כאן אף אחד.
קראתם את מאה שנים של בדידות? אם לא, אז תדעו שזו קריאת חובה. גם שם התחיל זוג לבנות קהילה בשום מקום. רק הם. איך זה נגמר? תקראו לבד.
אני יודע שאני יכול לפנות למשפחה וחברים שימלאו כאן את הקהילה. זה אפילו יכול להיות גם יעיל. מי רוצה להצטרף לקהילה שאין בה אף אחד. אבל לא... ממש לא. אני באמת רוצה שתקום כאן קהילה בצורה אורגנית, עם אבולוציה משלה. קהילה שתקים כאן עוד בתים (מעבר לבית הדיון הכללי) של דיונים, של שאלות, של תמיכה, של החלפת מידע והכי חשוב בית שבו תוכלו לספר על הספקטי שלכם. ואם אין לכם ספקטי, תוכלו לספר לנו איך זה נראה מבחוץ.
האטלסית תמיד אמרה לי רוצה? אז אתה יכול לרצות ומאז, כמו שאתם רואים, אני שומר על היכולת הזו - לרְצות. אז אולי בהתחלה, תקראו את הפוסט הזה. תצטרפו. נתחיל שניים, או שתיים ואולי יצטרפו עוד ועוד ואולי לא. הטבע יעשה את שלו.
בהערכה רבה
ספקטי דאדי
יש! אני המגיבה הראשונה בקהילה! אחלה בלוג, אני נהנית ממנו מאוד. בעיקר מהגישה הקלילה בהתמודדות. אנחנו 3 חודשים אחרי האבחון, פלוס הידרדרות קשה של הילדוו בתקופת הקורונה, בעיקר שקועים ומדוכאים ולא יודעים לאן פנינו מועדות... אז תודה על ההשראה, כיף לקרוא ולקבל קצת אוויר מתחת לכנפיים השבורות שלנו. Bless