כמות התירוצים שהמצאנו להתנהגות של הנסיך עד האבחון, הייתה יכולה לפרנס כל עו"ד שמחפש טיעונים לעונש. בבית היה דבש/תותים, אבל מהרגע שיוצאים החוצה ונפגשים עם העולם... או אז אתה נכנס לכוננות.
עד האבחון לא שמתי לב, (אולי לא רציתי לשים לב) שהורים אחרים בגינת המשחקים שקועים בשיחות ביניהם, או בטלפון שלהם, או סתם קוראים ולפעמים מסתובבים כאילו קיבלו עונש. רק אני והזוגית נמצאים כל הזמן בהשגחה מלאה על הילד. כשהוא היה קטן זה נראה טבעי ,אבל ככל שגדל זה התחיל כבר להיות בעייתי. לנסיך לא היה פחד מכלום; הוא טס עם הבימבה יטבתה שלו, כאילו שיש לו מנוע סילון בישבן. התעסק עם ילדים גדולים ממנו מבלי להבין שזה גם יכול להיגמר בבכי (הרבה פעמים שלהם).
כמו שאתם רואים יש גם גאווה בין השורות, אבל זה דרש מאיתנו אנרגיות מטורפות. היינו צריכים להיות הפחד שלו, כי כנראה שהוא לא הגיע איתו. נסו את זה בבית. להיות הפחד של מישהו אחר זה שותה לך את האנרגיות בקש.
לצערינו בגן לא היינו, ושם היה לו ולהם קשה יותר. בכל יום כשהגענו לאסוף אותו, המתינה לנו רשימת "מה עשה הנסיך." ואנחנו מיד המצאנו בכל פעם תירוץ אחר; הוא פשוט לא ישן אתמול מספיק, כנראה בגלל זה. הילד השני בסדר? אני אדבר עם ההורים שלו ונתנצל.״ נכון נסיכי?״ (בקול צפצפני). או אולי בגלל שסבתא שלו בחו"ל בסדנת ויפאסנה עם איזה מאסטר חרפנה סאן. אולי זה הקיץ. עונות מעבר. את מי זה לא משגע?! יכול להיות שזה בגלל מעבר הדירה. אפילו אותנו זה מסובב. הוא נשך כי הוא אוהב. כך הוא מביע אהבה. הוא דחף כי הוא רצה לבדוק את החוק השני של ניוטון. ערמת הילדים שמכילים את הילד הלכה וגדלה. כן כן מכילים. הקטנים האלה היו חברים טובים שלו וקיבלו אותו כמות שהוא. שמחו כשהגיע לגן, הזמינו אותו אליהם ובאו אליו. מה שגרם לנו לחשוב שהילד בסדר גמור. זה יעבור. מה שבאמת גרם לילדים להכיל אותו, היו הגנים המדהימים בהם הוא היה.
מאז גן עם טבע (חרא), התמזל מזלנו והנסיך נכנס לגנים מעולים. המשותף לכולם; אג׳נדה של אהבת הטבע והאדם, אוכל בריא, חופש יצירה, זכויות אדם, שיוויון בין כל בני האדם על הכדור, אקולוגיה ושמירה על הסביבה ובקיצור... מחבקי עצים. האינטואיציות שלנו צעקו לנו ״תשפכו כמה כסף שצריך, רק שימו את הילד במסגרות שהתמהיל בהן הוא יותר חבקת, נשקת ולטפת מאשר טרפת. שמענו ללב וזה השתלם. הילד באמת פרח. זה ממש הציל אותו. גן רגיל, שלא לדבר על גן עירייה, היה מיישר אותו עם פטיש חמישה קילו. והמחיר היה בלתי נסבל ובלתי הפיך.
מצד שני אנחנו הפכנו להיות פרקליטי על של הילד. לזכותו יאמר, שלא משנה אם הוא נתן נשיכה, דחיפה, אצבע לעין או כל דבר דומה לאלה, הוא עשה את זה ברוח טובה וללא זעם. כמו שהוא אמר לי פעם, "זה המוח אמר לידיים שלי שזה הפתרון. אני בכלל לא אשם." הבנתם? בכלל, הוא היה מכפף
את הילדים תמיד בכיף ולא מתוך כעס. ניסה לתת להם את התחושה שזה בעצם די כיף לעוף מהנדנדה בדיוק כשהיא מגיעה למעלה. היחיד שהוא היה נעול עליו בזעם, היה יואל המתגלגל ובזה אני מצדיק אותו.
לאחר כמה חודשים בגן של גיל שלוש וחצי, זומנו לשיחה. הגננות היו מקסימות והכינו לנו "סנדוויץ'" בצורה מאד מקצועית. בתחילה סיפרו לנו כמה יש לנו ילד מקסים ומתוק וכמה שהן אוהבות אותו. אחרי זה סיפרו כמה קשה להן איתו, לכמה תיווך חברתי הוא זקוק, להשגחה צמודה של גננת, הוא מתקשה לעמוד בתור, או ללכת בשורה ליער הפיות. הן חושבות, מציעות, מבקשות ודורשות, שניקח אותו להתפתחות הילד לאבחון. מיד אחר כך הניחו את הפרוסה העליונה של הסנדוויץ' ואמרו לנו שרואים כמה אנחנו הורים איכפתים ושמשקיעים בילד הזה, ללא קשר לעלות החודשית של הגן (שכנראה היא זו שאחראית לטון הנעים והמתחשב). שאלו איך בבית. אני אמרתי תותים הזוגית חלקה עלי לחלוטין ואמרה בבית דבש. רשמתי לעצמי בבלוק הצהוב של האייפון, לתאם בפעם הבאה עמדות עם הזוגית, כדי שלא נדבר בשני קולות. אמרנו שנחשוב על זה בסופ"ש. כשיצאנו, בייחוד שתקנו.
בסופ"ש יצאנו עם הילד וחברה מהגן, שהביאה גם את ההורים, לג'ימבורי. המקומות האלה הם באמת גן עדן לילדים, אבל להורים ולי, זה יכול להיות במקרה הטוב משעמם ובמקרה הרע סיוט. איך אני אגיע לילד שלי, שנמצא שישה מטרים מעלי, לאחר שעבר כמו תמנון במעברים בלתי עבירים וברגע זה, הוא ועוד ילד מנסים לבדוק את האיברים הפנימיים אחד של השני. איך בדיוק אני אגיע לשם? מה שנשאר לי זה לצעוק ולהשתולל כמו דייל קרקע ולאיים שאני עולה. כן בטח. איך בדיוק?!
בביקור הזה הנסיך החליט לתת ביסים של אהבה לחברתו מהגן. הסברתי לו בנעימות ובנחישות, שאם עוד פעם אחת הוא עושה את זה אנחנו הולכים (יאללה, תן לה ביס ונלך מכאן. חשב תת המודע שלי). לאחר כמה דקות אכן הגיע הביס המיוחל, תפסתי את הנסיך בחיבוק והלכנו נגד רצונו המכוניתה. הכנסתי אותו לכסא, קשרתי אותו כחוק, תוך שאני מנפח לו את המוח ומרגיע את המצפון שלי, שאני הזהרתי והנה אני עומד במילה שלי. הנעתי את האוטו והתחלנו לנסוע. לאחר נסיעה של כמה דקות אני מסתכל במראה ורואה שם פנים שבורות, חיוורון עז ודימעה דקה שחוצה את מדבר הקרח הזה. אני עוצר בצד. מסתובב אל הנסיך. מלטף. שואל "נסיך שלי מה קורה? בכל מקרה כמעט סיימנו שם. אל תתאכזב כל כך." הנסיך מסתכל עלי ואומר במילים מדודות "אני לא מצליח לשחק אם אף אחד." המצפון שלי קפץ על המציאה והתחיל לחבוט בי בכל הכח. שנים הוא המתין למשהו כזה, אז כשזה מגיע הוא ירגיע? זיבי. ירד עלי, הוציא אותי אבא חרא. "גבולל עאלק, אמר. לילד יש בעיה ואתה כמו בהמה, תופס אותו ומכניס אותו לאוטו. במקום לדבר איתו, להקשיב, להבין מאיפה זה מגיע. כן, כן, קח אותו לגלידה בטח זה יעזור. הרי קינוח זה מה שמרגיע אותך ונראה לך שזה מה שירגיע אותו. ככה לימדה אתכם האטלסית. אבא קקה."
תביאי אגרטל יפה שלי "אמר אבא של הילדה הנשוכה, כשקיבל את זר הפרחים מהשליח "תאמין לי שיפתחו חנות פרחים ייצא להם יותר זול." ענתה היפה שלו ברשעות.
זהו הולכים להתפתחות הילד.
מסקנת הספקטי: המצפון הוא האיבר שכואב הכי הכי הרבה, כלשאר האיברים נח ונעים. תשמעו לו, רק כשגם עוד איבר או שניים חוץ ממנו כואבים יחד איתו.
אין לכם מושג כמה הורים עוברים את הסרט הזה ברגעים אלה. שתפו כדי שגם הם יתעוררו.
