מה יש לילד? שאלה המרפאה בעיסוק, שאלה קלינאית התקשורת, שאלה הרופאה ההתפתחותית, שאל הפסיכולוג, שאל הנוירולוג. שאלו ולא מצאו תשובה. רק כשישבו סביב שולחן עגול. מצאו - הילד על הרצף האוטיסטי.
"תשמעו בדקנו את כל מה שאפשר," אמר גדעון הפסיכולוג "כשבדקנו את הנסיך כל אחד בנפרד, ראינו שיש בעיה, רק אף אחד מאיתנו לא יכול היה להגדיר אותה בצורה מלאה, או למקם אותו באבחנה מוחלטת, אבל כשישבנו ביחד ועשינו סיעור מוחות וכל אחד הביא את התובנות שלו/ה, זה נראה לנו שכדאי..." שתיקה קלה "לבדוק את הכיוון של הפרעת תקשורת." אמר וחיפש היכן לקבור את מבטו.
אנחנו יושבים מולו, אני מגחך. "שוב התקשורת אשמה אהה?" הוא מחייך קלות.
"אתם מבינים במה מדובר?"
"אוטיזם?" יורה הזוגית את השאלה.
"מה אוטיזם אני מזדעק," הוא אמר תקשורת זה אומר שלילד..." אני נעצר לרגע "על מה אתה מדבר?" אני שואל את גדעון ומבין למה הוא זע על הכסא כאילו שהוא גנב משהו. גדעון רק מהנהן.
"זה עדיין לא סופי ואנחנו רק רוצים לבדוק. אני יודע שאנחנו כבר בתהליך חצי שנה וזה נראה לכם כבר קצת מעייף, אבל תצטרכו למלא טפסים. הרבה טפסים" הוא מגכך מול הפנים הקפואות שלנו "גם הגננות ימלאו את אותם טפסים ועוד כמה. אנחנו ננתח את התוצאות, יחד עם התובנות של כל אחד מאיתנו ונעדכן אתכם."
"ואם זה זה, אז מה?" שואלת הזוגית. ישר לפרקטיקה. אין אצלה עצירה לרגע.
"אם זו בעיית תקשורת" הוא בכל זאת שוב משיים לנו את הבעיה, כאילו לומר תתחילו להפנים תקראו לזה בשם (אצלי זה ישאר "זה" עוד כמה שבועות) "אז ננחה אתכם בהתאם להמשך טיפול, אבל עכשיו מוקדם מידי לדבר על זה."
"ובכל זאת," אני לוחץ "אם כן אז מה הלאה?"
"בואו," הוא שוב זע בחוסר נוחות על הכסא "עזבו..." אני לא מבין איך אפשר לבוא וגם לעזוב. "מוקדם מידי, יכול להיות שנגלה בסוף שמדובר בהפרעת קשב כמו שחשבנו בתחילה."
"וזה טוב?!" אני תוהה בקול. "גדעון, אתם בכיוון הלא נכון. הילד הזה חי אצלינו בבית. הכל בבית מעולה. אז יש כמה בעיות בגן, לא נראה לי שזה הכיוון."
"אני מבין איפה אתם נמצאים," מרגיע גדעון "אבל יש לכם זוגיות מקסימה, ילד נבון ומקסים, אני מאמין שלא משנה מה נאבחן, אנחנו כבר יכולים לומר שנקדות הפתיחה של הנסיך טובה. בואו נתקדם בתהליך הבדיקה ונמשיך משם."
אנחנו קמים לוחצים יד. חצי חיוך (בא לי לחנוק אותו). גדעון יודע לייצר אמפטיה יש מהאין, פסיכולוג טוב, אבל אין לו מושג מי זה הנסיך.
מסקנת הספקטי: אנחנו חיים את רוב חיינו בהמתנה, אבל אבל החיים ממשיכים לקרות.
התקשורת אשמה, אבל גם אנחנו אשמים שאנחנו לא משתפים. אז שתפו. שיתפתי = תיקשרתי!
