וולטר אמר פעם; "אינני מסכים אם מילה מדבריך, אבל אני מוכן לההרג על מנת שתוכל לומר אותם בחופשיות." זה כי הוא מעולם לא מילא שאלונים לאבחון ASD עם הזוגית שלו.
דבר אחד טוב יש לי לומר על ASD - קל מאד להקליד את זה. נסו בעצמכם. זו המחשבה שעולה לי בשלב הזה, איך שקוראים החרדים "בין הזמנים" (במלעיל). בין הזמן שבו אתה אבא לילד ככל הילדים, לבין הזמן שאתה הופך להיות אבא לילד על הספקטרום. הזמן הזה מלא במילוי שאלונים, חברות עמוקה עם גוגל ושיחות עם מביני דבר, שאין להם שום קשר למשפחה או לחוג החברים.
השאלונים ארוכים נצח. מלא שאלות, מלא סימונים ומלא סעיפים, שנראה כאילו חוזרים על עצמם. התווכחנו על כל סעיף. לפעמים אני חשבתי שהיא מגזימה, לפעמים היא חשבה שאני חי בסרט. זה לקח לנו שבוע. כשלא הסכמנו על סעיף - עזבנו. ככל שהתעמקתי בשאלונים האלה, הבנתי שגדעון הפסיכולוג החמוד, בסופו של דבר בא לומר לנו דרך השאלונים האלה, שאנחנו עוד במצב טוב. היו שם שאלות שלא האמנתי שבכלל שואלים על הנסיך שלי. על איזה התפרצויות זעם אתם מדברים?! עוזרים לו להתלבש, כן, אבל זה רק בגלל שזה יותר זריז. ברור שהוא אוכל לבד. הילד בן ארבע. הוא אוכל לבד כבר מלידה. די עם השטויות, אוכל הכל ובריא. בקיצור הילד בסדר גמור עזבו אותנו.
"ביקשו מהתפתחות הילד שתמלאו טפסים. הם בודקים את הכיוון של בעיות תקשורת. כמובן שהם לא בכיוון, אבל כדאי לשלול." אני אומר לגננת המופלאה של הנסיך. היא באמת אוהבת אותו, או שהיא צריכה ללכת לתיאטרון.
"אין בעיה תביא לי מחר ונמלא כמה שיותר מהר."
"לא דחוף."
"אתה יודע," היא מהססת "אנחנו ביולי, כדאי שתקבלו אבחנה לפני תחילת ספטמבר."
"למה את חושבת שיש משהו בכיוון הזה?"
"אי אפשר לדעת."
"הנסיך ממשיך בגן שנה הבאה, לא משנה מה שהם יגידו." אני פוסק.
"טוב תשלח לי את הטפסים." השיחה מסתיימת כך והחזה כבד בימים האחרונים. כבד. כבד.
לגננות לא היו הויכוחים שהיו לנו. הן סיימו די מהר. הגשנו. די מהר נקראנו חזרה לחדרו של גדעון והפעם עם תוספת חיזוק, בצורת הרופאה ההתפתחותית.
מאד התרשמנו מהילד שלכם. הוא על הספקטרום. בקצה העליון. בתפקוד מאד גבוה. ילד חכם. עם המון מוטיבציה, לפתור את הבעיות שמציבה לו הלקות. אתם רואים, הנה הגרף. כאן הוא נמצא. לא, זו לא הפרעת קשב, למרות שיש אפשרות שזה גם חלק מהעיניין, אבל ברור שמדובר בהפרעת תקשורת, על פי השאלונים שאתם מילאתם, הגננות והבדיקות של כל הצוות. אני מבינה מה אתה אומר, הוא אכן עדיין צעיר, אבל אלה התנהגויות שבגיל שלו כבר היינו מצפים שהוא יסגל לעצמו. כוס מים? בשבילך? תביא לה טישו. רוצים הפסקה? אז נמשיך. אנחנו ממליצים על גן תקשורת או שילוב יחידני בגן הקיים. ההחלטה שלכם. לא, בד"כ כלל זה לכל החיים. לא, לא ניתן לצאת מזה. אני יודעת שקשה לכם. ובהקשר הזה אנחנו חייבים לומר לכם שזה גיל קריטי. עכשיו ניתן לעשות בשבילו המון. המוח עדיין אלסטי וניתן לעזור לו. זה חלון הזדמניות שחשוב לנצל. נפנה אתכם לאגף החינוך בעירייה. זה זמן של ועדות חריגים, אבל הוא יקבל מה שהוא זכאי לו. יש כאן מעטפה ובה כל החומר שאתם צריכים, האבחונים הפסיכולוגיים וההתפתחותיים וכל האבחונים של שאר הצוות, חוברת הדרכה וטפסים לביטוח הלאומי. אתם הורים נפלאים. הפרוגנוזה אצל ילד כזה, היא ממש טובה. עשיתם עד עכשיו באופן אינטואיטיבי את כל הצעדים הנכונים, עם ילד כמוהו. תמשיכו כך. תקבלו הדרכה. הכל יהיה בסדר.
אנחנו יוצאים. הזוגית כבר בדרך לאוטו מתייעצת עם גוגל. הוא יהיה האל שלה בשנים הקרובות. אני נוסע בשקט, שמח שיש את גוגל. אין לי שום כח להגיד מה דעתי, מה אני חושב וכמה... כמה אני חרד. איזה חרד?! ממש פיק ברכיים אני מקבל, כשאני חושב על העתיד של הנסיך.
מסקנת הספקטי: תביאו לי גרפים, שאלונים, אבחנות, עשירונים, מאיונים, עקומות נורמליות ועקומות פסיכיות; שום דבר לא ישנה את העובדה שהילד ששוכב כאן, עכשיו במיטה וישן שנת קסם, הוא אותו ילד מדהים, מקסים, מצחיק, טוב לב, יפה, חכם, נדיר, אוהב ואהוב שהיה לי קודם. את זה... שום דיאגנוזה ושום פרוגנוזה, לא ישנו. שתפו!
