כך גער בי הנסיך הקטן כשאמרתי לו בגינת המשחקים, שאם הוא ממשיך להתנהג כך לילדים אחרים, הולכים הביתה. הוא נתן בי מבט, שהיה די חדש במאגר המבטים שלו ולקח אותי לספסל לשיחה.

הכל התחיל בזה שהלכנו לפארק והקטן החליט שיש חוקים ברורים לתור באומגה. יש סדר שבו צריך לעמוד (חוקים שאת חלקם הוא המציא באותו הרגע). מי שלא עומד בחוקים ובסדר, אז לנסיך יש לגיטימציה לקרוא אותו לסדר, תוך שימוש בלחץ פיזי, בלתי מתון (הכל חוץ מטלטולים - זה נאסר על ידי בית המשפט העליון).

כחלק מתפקידי כדאדי של הספקטי, ניסיתי להגמיש אותו ולהסביר שחוקים, קובעים ביחד עם אחרים וכבר יש חוקים כלליים לעמידה בתור, שנכתבו עוד בימי המהפכה התעשייתית. בכלל, חוקים לפעמים נועדו כדי שנעבור עליהם. הילד פתח עלי בהרצאה ואמר לי, "זה לא יכול להיות ככה אבא, שאתה תמיד בעד ילדים אחרים, זרים, שאתה לא מכיר ותמיד נגד הילד שלך. אבא צריך תמיד להצדיק את הילד שלו." אם נעשה משא ומתן, הוא יוותר על ה"תמיד", אני אוותר על ה"לפעמים" ונסכם על "לרוב" - ייצא שהילד באמת צודק.

אני מבין אותו. אני לא יודע אם זה קרה גם אצלכם, אבל אצלנו זה עבד ככה שהילד שלנו, הרגיש ובצדק, שבכל פעם שיש קונפליקט בינו לבין ילד או ילדה אחרים, אנחנו מנסים להסביר לו איפה הוא לא היה בסדר. הייתה פעם אחת שהוא שיחק עם אחיין קטן ממנו בשנתיים - היה חצי תינוק. האחיין נפל מחוסר יציבות שמאפיינת את הגיל שלו, רק שהטמבל עשה את זה ליד הנסיך שלנו. הסיסטר ניגשה לבדוק למה הילד הלא יציב שלה בוכה והנסיך שלנו התחיל לבכות ולהצטדק שהוא לא אשם והחצי תינוק נפל לבד. זה כבר הדליק לנו נורה אדומה שצריך לשנות כיוון. אבל האמת שזה היה חזק מאתנו. התרגלנו בחוץ להיות הפרקליטים שלו, בעיקר עם טיעונים לעונש ובפנים לשכנע אותו שהוא אשם ועדיף לו לסגור עסקה.

התרגלנו לפני האבחון וגם אחרי האבחון, שאם ילד שמשחק איתו, בוכה, אז בטוח שהנסיך עשה לו משהו. הרי הוא ספקטי. זה שיש עוד אפשרויות, כמו שהילד הבוכה הוא מפונק ו/או בכיין ו/או עושה דרמות מכל דבר, או בכלל הוא אשם במריבה, למרות שהוא זה שבוכה. אולי הוא סתם נפל בלי שום קשר לנסיך ואולי באמת הנסיך היה לפניו בתור ורק הסביר לו את זה פיזית במקום מילולית. בקיצור, יש עוד כמה אפשרויות לקונפליקט ולתוצאה שלו, שאין להם קשר עם הרצף האוטיסטי והם לגמרי על הרצף הנורמטיבי.

אם הנסיך שלי עושה משהו, אני צריך מיד להתנצל? ממש לא. אבל הייתי צריך להתעורר. רק שבשביל להתעורר אתה צריך טריגר שיעורר אותך.  אז הנה הטריגר: היינו בג'ימבורי והנסיך השתלט שם על איזה מפוח ולא נתן לילד אחר לשחק בו. מצב רגיל בין שני ילדים שמתווכחים על צעצוע. האמא של הילד ניגשה אלי בעיניים פעורות ובטונציה של אשתו של שמשון, ״הילד שלך לא נותן לאחרים לשחק.״ היא התלוננה כאילו מדובר במשבר גרעיני בין שתי מעצמות. אני מיד דילגתי בטבעיות לאזור הנוחות החדש שלי, שמאז האבחון הפך להיות ממש זולה ועניתי לה באנגלית "הוא על הספקטרום, תגלי קצת סובלנות." ועוד העזתי להנות מהמבוכה שלה. אחרי שאצא משם, המצפון שלי יכנס בי, כמו שרק הוא יודע. (אתם מכירים אותו. אם לא תקראו את "אמא ואבא פרקליטי על").

מיד לאחר מכן, האמא המודאגת, הפעילה צפירת הרגעה והודיע השהמשבר הסתיים. היא הסבירה לבן שלה, שהילד הזה (הנסיך שלי), הוא חבר והוא לא מתכוון. פשוט ככה הוא. אל הנסיך שלי היא דיברה באיטיות, תוך שהיא מדגישה כל מילה ומילה, כדי שהאוטיסט יבין. הרגשתי עם עצמי כל כך חרא. למה אני מגייס את הספקטרום? יכולתי פשוט לומר לה, עכשיו הוא משחק ושהבן שלך ימתין בסבלנות. זה ג'ימבורי. או, אם ממש היה לי מצב רוח טוב ונדיב, הייתי אומר בואו נעשה תורות. או... עזבי תני להם להסתדר, בואי לא נהיה הורים הליקופטר. אבל במקום זה אמרתי, הילד על הספקטרום. כמה נח. אהה?!

זהו! זה נגמר. הילד שלי הוא בראש ובראשונה ילד. ילדים הם מורכבים ומגוונים, גם אם הם על הרצף הנורמטיבי וגם אם הם על הרצף האוטיסטי. בטח ובטח ילדי ASD בתפקוד גבוהה - מה שהיה מאובחן פעם אספרגר. הילד הוא ילד וגם לו יש זכות לריב, לעמוד על שלו, לא להסכים על כל דבר, לא לשתף את הצעצועים שלו או לשתף יותר מידי. מותר לו לכעוס לצחוק בקולי קולות, זה ועוד, מבלי שאף אחד יאשים בזה את הספקטרום האוטיסטי. בטח לא אבא שלו. צודק הקטן, אני צריך להיות לטובתו.

זה היה יום מכונן שם בפארק על הספסל. הילד בפעם הראשונה במקום להצטדק, הסביר לי שהוא לא מסכים להיות יותר אשם עד שיוכח אחרת. תבוא, תהיה הוגן ותבדוק כל מקרה לגופו ורק אז תחליט אם הולכים הביתה או מעמידים את הילד האחר במקום. אנחנו לא צריכים להיות אובייקטיביים כשמדובר בילדים שלנו. זה בסדר לעוף עליהם, זה בסדר לספר שהם הכי בעולם ואפילו להתערב לטובתם (עדיף בדרך כלל לתת להם להסתדר לבד. לסמוך עליהם). שם בחוץ האובייקטיביות סוגרת עליהם מכל הכיוונים. אז בואו ניסְטַבְיֶיקְט עליהם.

מסקנת הספקטי: לא תמיד אנחנו יודעים מהי הדרך הנכונה. אז לפעמים כדאי שנכבה את האגו וניתן לספקטי להראות לנו את הדרך. רק לפעמים.