Pebble Beach

גן עם טבע (חרא)

  • ספקטי דאדי

אחרי שהנסיך בילה כמעט שנה בבית ועוד כמה חודשים אצל מטפלת, שכמעט חטפה התקף לב, הנסיך נכנס לגן הראשון שלו. גן עם טבע. עם שם מבטיח שכזה מה כבר יכול לקרות?! ספויילר - המון.

למה המטפלת כמעט חטפה התקף לב? אספר לכם עוד מעט. למה גן עם טבע חרא? את הפינה הזו נסגור עכשיו.


כמו כל הורים מעולים, הלכנו לבדוק גן לילד. בשלב הזה של החיים המשותפים שלנו עם הנסיך, אנחנו מרגישים שהוא ילד ככל הילדים, רק חמוד יותר, יפה יותר ומתוק יותר. אתם מכירים את זה. גם אתם יחידי סגולה - הורים לילד או לילדה בעלי אותו מפרט.

עברנו בהרבה גנים ובכל פעם חזרנו הביתה בשתיקה עצובה. היה בא לנו רק ללכת לישון. תחשבו אתם חיובי. לישון זה הפתרון. לבסוף הגענו לגן עם טבע. הגן אכן היה נטוע באמצע הירוק של מושב מנומנם. הטבע היה מסביבו אבל לא חדר פנימה. זמזום שב"סי קיבל את פנינו כשנפתח שער הסורגים בקול צרימה, כאילו מנסה לצעוק "תברחו!". אני כבר מתחיל להתפשר עם עצמי, רק כדי שזה יגמר הפעם באנרגיה מתפרצת של מחשבות חיוביות ולא ברצון לישון. רושם לעצמי להביא איתי ביום הראשון WD-40 לשימון הצירים. יש לי מן אופי כזה - אני משמן את כל מה שחורק מסביבי אפילו הנדנדות בגינה הציבורית. חריקה נשמעת באוויר? מיד יוצא מהבאגז' ה-WD ופתאום שומעים את ציוץ הציפורים.

נכנסים אל הגן פנימה. יש בחצר ארגז חול מכוסה. לא נורא הנסיך לא מת על חול. דשא סינטטי נו טוב. מנהלת הגן נראית קצת מסובבת, אבל נו אחרי יום שלם עם ילדים, גם אנחנו מסובבים קצת. הלב אומר לכו מכאן! וכאילו מנהלת הגן שמעה אותו ומיד הטילה את הדיל מייקר, יש לי כאן מצלמות בכל שעות הפעילות, תוכלו להיכנס מתי שבא לכם מהבית או מהסמארטפון ולצפות בנסיך שלכם. סגרנו עסקה. אנחנו כאן. יש גננת פסיכית שתעשה פדיחות מול המצלמות? אין. אז זהו שיש.


אחרוג ממנהגי ואתן את המסקנה כבר עכשיו. אל תכניסו את הילד שלכם לגן שצריך מצלמות. אם המצלמות זה הדבר היחיד שנראה לכם טוב בגן, אם המצלמות הן מקור הרוגע היחיד שלכם, אז סביר להניח שתראו במצלמה: איך הילד שלכם חוטף מכות מילדים אחרים בלי התערבות של גננות, תראו איך דוחסים אותו עם הכסא לשולחן כדי שלא יוכל לקום, תראו איך הילד לא מפסיק לבכות כבר שעתיים אחרי שהשארתם אותו, תראו איך הגננות מתווכחות וצועקות אחת על שניה. כשתתקשרו מבוהלים ותלוננו, בדרך פלא המצלמות יפסיקו לפעול ליומיים, משל רצו לגמול אתכם מההרגל המגונה החדש שלכם - מציצנות. בגן כזה לילד לא יהיה טוב נקודה. גם אם תתחנפו לגננת ותספרו לה שהילד קרוע עליה וכל היום אומר חגית, חגית, חגית, חגית. "אין, הילד מת עלייך", לא יעזור, אין לה כח בשבילו, בדיוק כמו שאין לה כח בשביל השאר. ואם הוא מת עליה... אז שימות.


אז תגידו טוב שיש מצלמות. ככה ראיתם מה הולך שם ומיד הוצאתם את הילד מהגן, הזהרתם את כל ההורים, לקחתם שבוע חופש ויצאתם לחפש לו מקום טוב יותר, מצאתם לו גן מדהים, ירוק אמיתי מבחוץ ומבפנים, לא נקי, מצוחצח ומתוקתק כמו הבית של דודה ג'ורג'ט, אבל עם גננות שהטוב אצלן בעיניים ובכל תנועה בגוף שלהן. וללא מצלמות. המצלמה היחידה היא הילד שחוזר עם חיוך, שנכנס בכיף לגן, גם אם חוזר מידי פעם עם ביס. זה בסדר, גם הוא לא צמחוני. אבל אני עדיין חושב, שמצלמות זה סבבה, אבל הדבר האחרון ולא העיקרי בשיקול לשים או לא לשים ילד בגן. כן קשה למצוא גן, אבל בלי הנחות. נכון, כולם עסוקים. נכון, הנה אף הורה לא מתלונן רק אנחנו קרציות, אולי אנחנו מגוננים מידי. כל אלה מחשבות טובות בשביל לא לעשות כלום. השנים האלה יותר חשובות מכל השנים שבאות אחריהן. אז רבאק בואו ניתן בראש.


ועכשיו להתקף לב: הנסיך שלנו גילה בבית של המטפלת, כפתור מתג קסמים. המטפלת הייתה בגינה בחוץ, עם שאר הילדים הפשוטים. גינה מגודרת בגדר אבן שהיציאה ממנה היא לבית בלבד. הנסיך זחל את עצמו לתוך הבית, טיפס על הספה ולחץ על כפתור ההורדה של התריס החשמלי של פתח היציאה לגינה. המטפלת רואה פתאום מבחוץ את התריס יורד ובתוך שניות מחשבת, שאם היא לא נכנסת עכשיו הביתה, היא תקועה בחוץ עם הילדים הפשוטים, ללא טלפון סלולרי, בשמש הקופחת ובפנים הנסיך לבד. להגיד על תשעים הקילו שהיא סוחבת איתה לכל מקום, שהיא אתלטית זה יהיה מוגזם. אבל הפחד כנראה מעורר אינסטיקטים אבולוציונים קדומים. היא זינקה במהירות שיא וברגע האחרון, הכניסה את הבטן חזק פנימה והשתחלה מבעד הפתח הצר שנותר, הישר אל תוך הבית. הנסיך שלי למד שהמתג מעל הספה, עושה דברים מדהימים. גם מוריד תריס, גם מכווץ את המטפלת שלו וגורם לה לקפוץ כמו רקדנית אולימפית. חבל שלא הייתה שם מצלמה. ויראלי.


מסקנת הספקטי (בכל זאת עוד אחת קטנה): תמונה אחת כבר לא שווה מילה.


לא צריך להיות אתלטים בשביל לשתף. קליק אחד או שניים ואני מאושר.



קבלו מספקטי דאדי עדכונים מהחיים עם הספקטרום האוטיסטי

© 2019 כל הזכויות שמורות לספקטי דאדי - בלוג על החיים עם הרצף האוטיסטי