יש סיפור על אבא שהולך עם בנו, שהוא עוד במצב טף, לטיול בעיירה ובאמצע הדרך מתעייף הטף ומבקש מאביו שישא אותו על כתפיו. האבא המסור נעתר והרים את הילד על כתפיו. לאחר מספר דקות של הליכה - ככה אבא וילד על כתפיו - עובר לידם הלך אחד והילד שואל אותו, היי... איש, ראית אולי את אבא שלי?
בדרך כלל אני מספר את הסיפור הזה לבני נוער שחושבים שההורים שלהם מיותרים, מבלי להבין שזו הקרקע שמחזיקה להם את כל האופרצייה הזו. הפעם... אני מספר את זה מסיבה אישית.
מי זה מלא זמן, שהנסיך מבקש שנלך לבריכה העירונית. בדרך כלל אנחנו הולכים לבריכה בהולמס פלייס. יותר כיף שם ושקט. אבל הילד רוצה, אז יאללה נלך. חבל שהלכנו.
אנחנו מגיעים לשם, אני לא חונה בחניית נכים. מעדיפים שלא אם לא חייבים. בכל זאת, פעם ניסיתי ומיד הנסיך העיר לי ושאל למה אני חונה בחנייה הכחולה. זה של נכים. אז גם כדי להימנע מהשאלה וגם מהתשובה, אני נמנע מחניות נכים. האמת שזה לא נורא, כי הוא לא ילד מפונק (האטלסית כמובן שלא תסכים עם האמירה הזו) ואם אנחנו בשיחה, הוא יכול ללכת עשרה קילמטרים. אז חונים רחוק ולא סותמים את הפה.
אנחנו נכנסים לבריכה דרך מלתחות הגברים וברגע שאנחנו יוצאים אל מתחם הבריכה, זה נראה ונשמע כמו לול תרנגולי הודו. רעש מטורף. אנחנו בורחים חזרה פנימה. הנסיך אומר,
"אבוש בוא נלך מכאן. אני לא מסוגל לשמוע כל כך הרבה רעש." אני משתמש בתרגיל של המסעדות;
"נסיכי, בוא ננסה. אם בתוך כמה דקות אתה לא מתרגל לרעש, עוזבים והולכים להולמס. מה אתה אומר?"
"סבבי דאדי." הוא עונה.
אנחנו שוב יוצאים. אין סנטימטר פנוי במים. בא לי בעצמי להגיד, עזוב חמש דקות בוא נלך, אבל עצמי אומר לי תתגבר. אולי גם את צריך אבחון. אנחנו נכנסים למים והנסיך שוכח את הרעש. מתחילים לצלול (לא מזמן הוא למד), אני זורק לו טבעות הוא מחזיר לי אותן. ילדה אחת, בשם שחר, מבקשת להצטרף אלינו. אני מבקש מהם לערוך היכרות וקדימה יוצאים לתחרות - מי מביא את הכי הרבה טבעות. הוא לא נותן לה לנצח. היא מאבדת עניין ונעלמת.
הקטן פונה לשני ילדים ומבקש מהם לבוא לשחק איתו. הם דוחים אותו. הוא פונה לשלוש ילדות בקצה השני של הבריכה וגם הן דוחות אותו. הוא חוזר ואומר לי
"אבא היום לא הולך לי."
"לא נורא," אני עונה, אבל בלב מרגיש אחרת, "יופי שניסית, בוא נשחק על זמן, כמה זמן לוקח לך לאסוף את כל הטבעות." הוא מתעלם ואז... אז הוא שובר את ליבי; הוא ניגש לאבא שמשחק עם הילדה שלו (בת שנתיים בערך) ושואל אותו
"איש, אתה רוצה לבוא לשחק איתי? אבא שלי זורק טבעות ואנחנו צריכים לצלול ולהביא. מי שמביא הכי הרבה מנצח." אני מנסה כמה שיותר מהר להוציא אותו מהסיטואציה ומגיע כשהבחור, מסתכל עליו ואומר לו
"נראה לך שאני בגיל שלך? לך, לך תחפש את החברים שלך."
אני לוקח אלי את הנסיך ונשבע לכם, אני לא אדם אלים. מעולם לא הרמתי יד על אדם בחיי הבוגרים, אבל לפעמים בא לי, ממש בא לי להשתמש באופציה הזו. לא יודע אם להאשים אותו. רבאק אתה בגיל ארבעים בערך. אם פחות אז אתה סתם נראה מבוגר. תענה לו קצת באמפטיה. אז אתה יודע מה?! אני לא אהיה כמוך, אני אהיה אמפטי כלפיך; אני מבין אותך. בטח נולדת להורים שלך בלי כוונה. לא אהבו אותך ולא חיבקו אותך מספיק. אתה מה שמכנים שארית הפליטה. לכן אתה עונה לילד קסם כזה, תשובה מטומטמת כזו. בפועל נתתי לדפוק הזה מבט כזה, יחד עם מבנה הגוף שלי, זה עושה את העבודה, הבן אדם מחוויר ומתרחק.
"נסיך תסתכל עלי" אני אומר לו והוא כבר מבין מה אני הולך לומר.
"מה אני אעשה?!" הוא מתנצל "לא מצאתי עם מי לשחק ואמרת לי שאתה נמצא לידי, אני יכול לדבר עם מבוגרים."
"כן, אבל... אהוב שלי, אם אתה רוצה לשחק עם מישהו, אתה לא יכול לפנות למבוגר. פנית לילדים וזה היה נפלא. ילדים רגילים לשחק עם ילדים שהם לא מכירים, אבל מבוגרים... מבוגרים כבר איבדו את זה מזמן, הם לא משחקים עם מי שהם לא מכירים וגם ילדים לא." אז, כמו משמים באות שלוש הבנות שהוא הציע להן קודם לשחק ומבקשות לשחק איתו. או שהן ראו, או שסתם זה היה נראה להן מעניין. מיד עורכים היכרות, קובעים את החוקים ויוצאים לדרך; אני מלהיב אותם, זורק להם את הטבעות, והנסיך מתחיל להפסיד. הוא מבקש פוס משחק ניגש אולי ואומר
"אבוש, בוא נעשה שמי שמפסיד מקבל גלידה." אני זורם.
"בסדר." אני אומר. הוא בא ללכת וחוזר אלי ומי שמנצחת תן לה חיבוק.
"לא יפה שלי. זוכר, מבוגרים לא מחבקים ילדים שהם לא מכירים." במעצר הוא רוצה שאני אגמור את היום, הילד הזה.
מסקנת הספקטי: יכולים להיות ימים שלמים בלי שנרגיש את הספקטרום, אבל הוא שם ומידי פעם צץ לחבוט בנו. צריך להיות תמיד מוכנים.