יכול להיות שהוטרדתם השבוע, היום ואפילו לפני רגע ממש... ולא ידעתם. הורים לילד על הספקטרום האוטיסטי חווים הטרדות שיקופיות כאלה כמעט על בסיס יומיומי.
יש מצב שפעם עברתם שיקוף - ריאות, כליות, עיכול, בכל המקרים האלה, בודאות ידעתם שאתם עוברים שיקוף. אבל יש שיקוף הוא נסתר מן העין. שיקוף שאתם כנראה מרבים לעבור ולא מרגישים שברגע זה ביצעו בכם שיקוף.
אז על מה אני מדבר? בשיבתי כאבא לילד על הרצף האוטיסטי, אני נפגש לעיתים קרובות עם פסיכולוגית, מרפאה בעיסוק, קלינאית תקשורת ועוד אנשים מעין אלה שעושים עבודת קודש. לאחר תקופה של בילוי במחיצתן, שמתי לב שהן לא פעם חוזרות על מה שאני מספר להן, רק במילים אחרות. אני שופך את "איך זה מרגיש לי" והן חוזרות על מה שאני מרגיש במילים משלהן. אני מודה שבהתחלה זה היה לי נעים כמו מסאז' בכפות הרגליים, אבל ככל שזה חזר על עצמו, זה כבר התחיל להציק לי כמו מסאז' בכפות הרגליים.
קצת התעניינתי והבנתי שזה לא במקרה, זו שיטה - שיקוף! אתם אומרים משהו, שופכים בפני את סגור ליבכם ואני חוזר על הדברים שאמרתם במילים אחרות. אתם... מרגישים בשמים. מרגישים שהבנתי בדיוק את הנקודה. קלעתי בול ללב שלכם. אני מצידי לא צריך להוכיח שבאמת הבנתי. אני לא צריך לבכות איתכם, לצחוק איתכם. אני לא צריך להביא דוגמאות מהחיים שלי, איך זה קרה לי ואיך אני מבין מה שאתם עוברים. אני רק צריך לחזור על מה שאמרתם במילים אחרות ואני מלך. זו יכולת נרכשת. ברגע שרכשתי את היכולת הזו, אני מיד מוכתר לבעל אינטיליגנציה רגשית מטורפת שמקבילה במימדים שלה ל- IQ של אינשטיין. כל זה מבלי שאצטרך להוכיח כלום רק לחזור על מה שאמרתם. שווה אהה.
אז זהו שלא. אני לפחות עליתי על הקטע ולא הסכמתי יותר להסתפק בשיקוף. מהיום אצלי זה הולך בשיטת שיקפת תיקפת. אחרי שחזרתם על מה שאמרתי, תוכיחו לי שהבנתם. אתם מכירים את זה שאתם מספרים למישהו משהו חווייתי, או איזושהי סיטואציה רגשית והאדם שמולכם קופץ וקשה לו להתאפק, כי הוא מרגיש בדיוק את מה שאתם אמרתם עכשיו? הוא מתרפץ לדברים שלכם וקופץ ואומר "כן, כן זה בדיוק גם מה שאני מרגיש". זה שיקוף אמיתי. זו אקסטזה של אמפטיה. ככה אני רוצה. כל השאר הצגת תיאטרון. לא באמת הבנתם, אם אתם רק יושבים על הספה וחוזרים על מה שאמרתי, זה לא נקרא שיקוף, זה עיקוף.
איך אני יודע שזו יכולת נרכשת. לא מזמן חזר חבר שלי מכמה שבועות של קורס מאמני תזונה. בשיחה שלי איתו קרה משהו מוזר. זה כבר לא היה חבר הילדות שהכרתי. הוא הקשיב לי ולא התפרץ לדברי כהרגלו. שאל שאלות מנחות (לפעמים מעצבנות) והיה מאד, אבל מאד מאד אמפטי. שלא כהרגלו. למרות שהשיחה לא נסובה על עולם הרגש, זה לא סוג השיחות שלנו, פתאום הבנאדם התחיל לחזור על מה שאני אומר כאילו אין מחר, כאילו לא יושב מולו חבר ילדות, בעל ניסיון עם משקפים מקצוענים. תוך שנייה הבנתי שהחבר ילדות הכי טוב שלי, בשיא החוצפה, מבצע בי את זממו ומשקף אותי. ממש הטרדה שיקופית לאור היום ובמקום ציבורי. ככה, אחרי כל השנים האלה. אמרתי לו תקשיב חבר, אני יש לי ילד אספרגר בבית, ככה שהשיקוף שאתה עושה לי עכשיו, שקוף כמו המים בכוס שעל השולחן. מיד החל להתנצל חברי הטוב וטען שהוא לא עושה עלי שיקוף, אלא רק שיעורי בית שנתנו ל בקורס.
מסקנת הספקטי: אין ארוחות חינם! מהיום שיקפתם תיקפתם. אתם טוענים שאתם מבינים אותנו? תוכיחו.
אל תשקפו את מה שאמרתי כאן. שתפו ואז באמת ארגיש שאתם מבינים אותי!