• ספקטי דאדי

שכנים הם דבר חשוב. בייחוד אם הם גרים בדלת שמולכם, בעיקר אם יש להם ילד/ה בגיל של הילד/ה שלכם. אפשר לפתוח את שתי הדלתות ומגרש המשחקים מכפיל את עצמו. כיף אמיתי אהה? עד ש...

תיכף נגיע לעד ש....

תודו, להיות כל יום עם ילד לבד בבית כשהצרכים שלו מסתכמים בלאכול, קקי ולישון, זה משעמם. באמת, כמה אפשר לעשות פרצופים וקולות מוזרים?! כמה כבר אפשר לדבר עם מישהו שלא עונה לך?! כמה כבר אפשר גם לשאול את השאלות וגם לענות את התשובות?! מאז הימים ההם שהייתי איתו בבית, אני מרשה לעצמי לדבר עם הרדיו ובכלל עם עצמי ללא בושה. כמו שאומרת האטלסית: עשית את הריגול שלך (רוצה לומר התרגלת).


באותם ימים היו לי שני מקורות הצלה: הצלה של ״גן אמא״ פעם בשבוע - גן שבו אמהות לתינוקות זוחלים או רק מתגלגלים, מתאספים יחדיו בבית של אחת מהן ומקשקשים עצמן לדעת, בזמן שהעוללים מוציאים עיניים אחד לשני. עד הצהריים הראש מפוצץ ונפרדים.


מקור ההצלה השני שלי באותם ימים הייתה תקווה. לפעמים אפילו התקווה היחידה שלי. תקווה הייתה השכנה ממול, היה לה ילד בדיוק בגיל של הנסיך וגם המוח שלה נמס לאיטו בדירה שממול. אז פתחנו את הדלתות, החלפנו לקטנטנים את הבית וסוף סוף ניתן היה לדבר עם מישהו שגם עונה וגם יכול לאפשר לך קצת פרטיות בשירותים. כך העברנו את הזמן בנעימים. אני ותקווה.


לבמאים ולבמאיות שביניכם, שמתחילים כבר לביים סרטים או אפילו סדרה בסגנון חמישים גוונים של אפור, תרגיעו! אולי היו שם חמישים גוונים של חום. ילדים קטנים שפולטים חום של טרקטור באוגוסט, מריירים, פולטים ומידי פעם צריך להוציא מהם את הריח של הרפת, לא מעירים בך שום דחפים רומנטיים או בסיסיים יותר. אז תנוחו! יופי נמשיך.


למה יואל המתגלגל? כי תקווה כל כך גאה בו, על כך שהוא מקדים את הנסיך שלי בכל שלב התפתחותי. הנה כמה סימני דרך למה שמכונה על ידי משטרת ישראל - סכסוך שכנים. בעוד הנסיך שלי רק שוכב על הגב, יואל כבר למד לגלגל עצמו לדעת. בזמן שהנסיך שלי למד כבר להתהפך יואל קיפץ, בזמן שהנסיך שלי החל ללכת יואל כבר עף עם דאון באוויר. בזמן שהנסיך שלי התחיל לדבר, יואל כבר היה מרצה במרכז הבינתחומי. סימנתי לכם את הדרך? יופי. תקווה כמובן דאגה לחדד את ההבדלים מידי כל פתיחת דלת.


הימים עברו, הילדים גדלו, השעמום חלף, אבל עדיין מידי פעם היינו פותחים דלתות בכדי שהילדים יוכלו קצת להתאוורר מהוריהם. בייחוד יואל המתגלגל. להישאר סגור עם תקווה כל כל הרבה זמן... להתאוורר זה מאסט.


אבל עכשיו זה כבר אחרת הם גדלו. אין שום דימיון בין שני יונקים, לשני בולסים מצויידים בשיני ערפד. פתיחת הדלתות מעתה הייתה כמו פתיחה של כלוב האריות וכלוב האיילות בגן החיות. מה שגרם מידי פעם ליואל המתגלגל לצאת אם אי אלו סימני נשיכות (עשה לו שעון מה קרה), כחולים (מתאים לגוון העור המקורי שלו) וכל מיני קישוטי עור. אבל רבאק, הם רק ילדים. זה קורה. ויואל המתגלגל הוא לא ילד חולק ומשתף, הוא די ילד כאפות מעצבן. נכון הנסיך אף פעם לא בוכה, בגלל שהוא בעל סף כאב גבוה ויכול להחזיק קוביית קרח חמש דקות, מבלי להרגיש שום כאב (תאמינו לי ניסיתי בעצמי - לא הצלחתי דקה). ואילו יואל הוא רק מתגלגל.כמובן שאני אובייקטיבי כמו סופר נני שצופה מהצד.


ערב אחד חזרתי הביתה, באמת, במצב רוח מעולה. אבל אנחנו האטלסים, אין לנו בעיה עם מעברים, גם אם ידחסו אותנו עמוק לספקטרום, אנחנו יכולים לעבור ממצב רוח טוב לרוח סערה במהירות האור. הזוגית מספרת לי (הנה כאן מגיע ה״עד ש...״) שתקווה מציעה שניקח את הנסיך שלנו לאבחון. תקווה בטוחה שמשהו איתו לא בסדר וחושבת שזה שווה בדיקה. חבל שנגלה מאוחר מידי שיש בעיה. עכשיו בטח עוד ניתן לעשות משהו. מיד לחשתי לעצמי "זה לא תרגיל, זה לא תרגיל אזעקת אמת. נכנסתי כמו שתמיד תרגלתי, למצב ריסון עצמי הדוק שכלל - ספירה עד עשר , נשימות ויפאסנה שלימדה אותי החמה וכניסה למצב מדיטטיבי עמוק, תנוחת הכלב, השמש העולה, השמש היורדת, עוד כמה נשימות עמוקות וקצובות ורק אז הגבתי ממקום של ישוב הדעת. נבחתי "שתקווה תיקח לאבחון את יואל המתגלגל. שלא תספר לי מי הילד שלי. כלבה. אז ילדים מידי פעם רבים נושכים. מה קרה? מה שלא הורג מחשל ומה שהורג מחשל את תקווה. אז די."


"היא לא מדברת רק על הנשיכות." מנסה הזוגית להציל את תקווה "היא מדברת על זה שנראה לה שהוא לא כל כך יוצר קשר עין והתגובות שלו יותר איטיות."


"את רואה משהו לא בסדר?" אני שואל.


"לא יודעת, לפעמים אני מרגישה שקצת יותר קשה איתו. אתה יודע הוא התחיל לעשות הכל אחרי יואל".


"יואל המתגלגל זחל את דרכו מהרחם אל החיים הקשים שלו עם תקווה. זה לא קשור אלינו. הילד שלנו מתפתח לפי הספר. בדיוק ביום האחרון לפי הספר, הוא מבצע את המטלה ההתפתחותית שהטיל עליו הטבע. לא דקה לפני. בנים מתחילים ללכת אחרי שנה ושלושה חודשים?! הוא התחיל ללכת בגיל שנה ושלושה חודשים בחצות. ככה הוא. כמו אבא שלו - הכל ברגע האחרון. זה בגנים. די זוגית הכל בסדר. עזבי."


"בסדר, אבל זה לא אומר... טוב עזוב אולי זה רק בראש של תקווה." נכנעה הזוגית (וחבל. כשהיא רוצה משהו... אבוד לי).


"קשר עין עאלק. נשבע לך אני מוציא לה עין. הנסיך בסדר גמור. והיא רק סתם משועממת פסיכית. את תעשי מה שאת רוצה. אני לא פותח יותר את הדלת. נקודה. לפחות עד מחר (כשהילד מחרפן אותי אני מוכן לסלוח לתקווה על הכל).


מסקנת הספקטי: תשמעו לתקווה ועשו לעצמכם טובה גדולה, כשנולד לכם ילד או ילדה, תאפסנו את האגו המגוחך שלכם, באיזה מחסן בארץ אחרת ותקשיבו לכל צליל של הערה על הילד/ה שמגיע מכל כיוון. כן, אפילו אם זה מגיעה מתקווה.


בואו נתרגל את איפסון האגו דרך שיתוף הפוסט.



קבלו מספקטי דאדי עדכונים מהחיים עם הספקטרום האוטיסטי

© 2019 כל הזכויות שמורות לספקטי דאדי - בלוג על החיים עם הרצף האוטיסטי