הסעות בכלל והסעות ילדים על הרצף האוטיסטי, תמיד מרגישות לי כמקור לבעיות. אז יש לנו אפשרות שלא להשתמש בהן, אז ברור שלא נשתמש. ליבי עם אלו שלא יכולים לוותר על השירות הזה.
לפעמים זכרונות הילדות שלנו (או אולי לרוב), מעצבים את ההחלטות שלנו בהווה. ההבדל בין זכרונות מהעבר, למה שהיה באמת בעבר, הוא שזכרנות הם מה שאנחנו חושבים ו/או מרגישים שהיה והעבר כמו שנאמר What was was - was was. אז הזכרונות אמרו לי להגיד להילה מהעירייה האחראית על הסעות ילדים עם הפרעות תקשורת. לא תודה - אנחנו לא צריכים הסעות.
למה? ה״למה״ מתחלק לשניים: זכרונות הילדות של הדאדי ויכולת בימוי הסרטים של הדאדי, שלעיתים צופים פני עתיד וממש עלולים להיות סרטי דוקו.
זכרונות הדאדי מבית אבא
לא הייתי ילד עם הספקטרום האוטיסטי, אבל הזכרונות שלי מהסעות בילדות, הם כאלה שעדיף לשכוח. בכל פעם שעליתי על הסעה, הייתי נכנס לכוננות כמו דג אבו נפחה בסכנה. הייתי בכוננות התקפה עם מרכיבים של ספיגה. היו שם המון אלימות, צעקות ואחראי הסעה שהיה קורא מעריב. כן, אתם אומרים, זה נכון, אבל המצב היום אחר ההורים יותר עם יד על הדופק והמערכת מתה מפחד מתביעות ענק. לא בטוח, אבל יכול להיות. עדיין נראה לי שלשלוח ילד קטן להסעה, בטח ילד ASD, זו התעללות. הוא מתייצב בחוץ בשש וחצי ומגיע בשמונה לגן. לפעמים לבד עם מבוגר זר ולפעמים עם ילדים מכל העיר. איך מזה יכול לצאת משהו טוב.
סינימה דאדי
עכשיו לסרטים של הדאדי. אז אחרי שהילה מהעירייה הציעה לי את שירות ההסעות של העיריה, מיד ביימתי סרט דוקו עם התחלה אמצע וסוף. שוב ערכתי והפצתי לחלקים הפרמיטביים ביותר במח האדם, שבימים עברו עבדו שעות נוספות לסייע לנו בהחלטה של ״פעל או ברח״ ועכשיו הם עוזרים לנו להתמודד עם החרדות שלנו מהרצף האוטיסטי.
מה העלילה? אתם שואלים. עזבו את הסרטים שאני מאכיל את עצמי, אתן לכם סיפור אמיתי. נלך ישר על הדוקו. בגן התקשורת של הנסיך יש ילדה יחידה. זה ברור, בכל גן תקשורת תמצאו בת אחת אולי שתיים. בנות בספקטרום האוטיסטי, זה כמו סרטן שד אצל גברים - מעט אבל קורה. ASD זו לקות גברית, את זה כל אשה לשמשון יכולה לומר. האמא של הילדה המקסימה הזו, דיברה עם הזוגית שלי ואמרה לה שנראה לה שהמלווה של ההסעה נוגע בילדה. היא לא בטוחה, אבל גם לא יודעת מה לעשות. היא ביקשה להחליף אותו והעירייה אטומה. מה היא עשתה איך היא פתרה את זה. לא ניכנס לזה. הכי חשוב, זה נפתר.
במקרה זה גם היה הסרט שביימתי, רק שהגיבור שם היה הנסיך הנאיבי שלי, שבוטח בכל אדם שהוא פוגש. ככה הוא, אוהב אדם. אז בסרט שלי, לפעמים המלווה בהסעה קורא מעריב ולפעמים הוא מערב את ידיו בליווי. לכן, מעבר לפגיעה באיכות החיים של הילד, המחשבה על פגיעה נפשית או פיזית בו, לא מאפשרת לי לצאת אל יומי בשקט בידיעה שהוא בהסעה. זה כמו שהזוגית רואה שאני עייף, כשאנחנו יוצאים מהבית של חמתה בשישי ומציעה לי שהיא תנהג (היא יודעת שאני אגיד לא, אבל ככה היא ישנה כל הנסיעה בלי רגשות אשמה. הרי היא שאלה). אני עונה, אם תנהגי אני לא ארדם. אז ככה גם בעניין ההסעה. הילד שלי לא יהיה בהסעות, כי אם הוא יהיה בהסעה אני אצטרך ללוות אותו בהסעה. אז עדיף שאנחנו ניקח אותו ונצא אל יומנו בנחת.
עכשיו אני מרגיש קצת לא נעים, כי סתם הצגתי לכם בעייה ללא חלופה. הרי לא תמיד הסעה זה עיניין של נוחת לפעמים זה כורח המציאות. אז מה עושים אם לא ניתן לאסוף את הילד בעצמכם? טוב ששאלתם:
עושים שרירים – הכוונה היא שכולם יכירו אתכם, לא רק במסגרת החינוכית עצמה, אלא גם באגף החינוך של העיריה, בהנהלת בית הספר, במזכירות, במינהל ההסעות ובכל מסגרת ששייכת לטיפול בילד. שכולם יידעו את השם שלכם. כך יבינו שיש הורים מעורבים.
תבקשו מלווה אישה ולא מלווה גבר. אני למשל הנחתי את הנסיך שאם הוא הולך לאיבוד, שיחפש אישה ויבקש את עזרתה. הוא שאל למה לא איש. אמרתי לו שלגברים בדרך כלל אין סבלנות. מאז יצא לו פעמיים ליישם את זה ביעילות יתרה (אם העלבתי את אוכלוסיית הגברים - לא נורא נתגבר ביחד).
בכל מקרה מי שיהיה המלווה, צריך לדעת שהילד מספר לכם הכל ואתם תמיד מעדיפים את המילה שלו על המילה של כל אדם אחר. כדאי גם שתנסו לגרום לילד לספר לכם הכל. זוכרים את שיטת ההאנשה? לא אז קראו כאן.
מסקנת הספקטי: יש לכם כל כך הרבה דאגות, אבל אם אתם יכולים, אפילו אם זה קצת מסרבל ומסבך הבוקר והצהריים, כדאי לעשות את המאמץ ולקחת את הילד לגן בעצמכם. דאגה אחת פחות. לילד ולכם.
אז עכשיו כל מה שנותר ללוות אותי אל החברים שלכם. שתפו!