אני דווקא בדרך כלל מאד נחמד. זה גם לא שהזוגית שלי מהללת ומשבחת אותי, עד שזה גורם להם לקנא. ההיפך היא דווקא היחידה שיודעת מה היא עוברת איתי. אלה הנשים של הגברים האלה, שמקשקשות איתי ואז בא המשפט עם המבט המחנך והדוקרני "אתה רואה שמשון, אתה צריך להיות כמוהו". לא, לא, לא!
ממש לא. אני ושמשון עד לפני רגע היינו סחבקים אחוקים. דיברנו על יין, על מכוניות, עשיתי כאילו שאני מבין בכדורגל, צחקנו בקולי קולות, החלפנו צ'פחות. אבל זהו. לא עוד. ירח הדבש הזה נגמר. אחרי שפתחת את הפה הגדול שלך, אני ושמשון כבר לא נהיה חברים. כששמשון ושאר החבר'ה ישוחחו סביב המנגל, הם ישתקו כשאני אתקרב. הם יענו לי במשפטים קצרים ובכל זאת אני לא אזוז משם, כי כשאזוז משם הם ידברו עלי, כאילו שהייתי הילד שאוכל ארוחת עשר עם המורה. בבקשה בנות אל תעשו לי את זה.
נכון, כשהייתי ילד שיחקתי לרוב איתכן. היו לי איתכן המון שיחות נפש. הייתי הידיד הנצחי בזמן, שהומאים היו נעולים חזק בארון ונחשבו למצרך נדיר. הם לא יכלו לתת לכם את השירות של הידיד שאין מה לדאוג ממנו. עד שבאה וגאלה אותי הזוגית שתחיה לעד. אבל עכשיו הגיע הזמן שתתנו לי קצת שקט עם קבוצת השווים. כי אם לא, אני אמשוך לכן בצמות את מה שלא משכתי לכן כל החיים.
בואנה ואספר לכן מה עוברת הזוגית ואני מבטיח לכן, שאחר כך תעדיפו את שמשון בדיוק כמות שהוא ותעריכו את שלפי הזיפים של זקנו בני השבוע שידקרוכן ותמתק דקירתם.
אצלינו בבית כשאני אומר "אנחנו צריכים לדבר" יש לאשתי את אותו פיק ברכיים שחווה שמשון כשאת אומרת לו את זה. אצלינו בבית זה אני החלטנו. אני מתערב בכל דבר ובכל דבר צריך לעדכן אותי, להתייעץ איתי ואני עוד מתלוננן על כך שאני חייב להיות מעורב בהכל. אני מכבס, אבל גם מתלונן על כך. אני מנקה, אבל גם מתלונן על כך. אני יודע בדיוק כמה גרביים וכמה תחתונים יש לי. הם עומדים כמו חיילים על המדף בארון. אם אחד מהם לא חוזר מהכביסה - ועדת חקירה. אני מתקן קודח, סותם, מדביק צובע, הנדי מן ברמות מטורפות, אבל צריך אחרי זה הילולה שהבבאסאלי מחכה לה ולא מקבל. אני ריכוזי. אני תמיד יודע הכי טוב. והכי גרוע, אני יודע לשתוק בקולי קולות עד שהשכנים שומעים. וכשתשאלי מה קרה, אני אבהיר לך שאת יודעת טוב מאד מה קרה ואם את לא יודעת... אז המצב גרוע יותר ממה שחשבתי. בקיצור... לישון עם האויב 2.
את שואלת במה אני כמו שמשון. אני אוהב מכוניות. אולי אפילו קצת יותר משמשון. והן תמיד יהיו אצלי נקיות ומסודרות. לא כמו האוטו של הזוגית, שאני פוחד לפעמים כאני נוסע בו, שהמשאית שאוספת את צפרדעי הזבל תיקח אותי איתה בטעות.
אז נכון הייתי הגבר היחיד עם מנשא בגן אמא (גן של אמהות לתינוקות שמתקבצות ביחד אצל אחת מהן, כדי להעביר את הבוקר. היה בוקר אחד גם אצלי). אז כן, אני ומנהלת אגף החינוך סחבקים ברמה שבחצות הליל אני שולח לה וואטסאפ ערה? אני מדבר עם הגננות, עם הקלינאית תקשורת אני יושב לקפה ועם המרפאה בעיסוק אני בונה תוכניות לניהול אישי לנסיך האוטיסט שלי. בין לבין עושה קניות מכבס ותולה, אבל... קרצייה. יו איזה קרצייה. אני התיקון של הזוגית בגלגול הזה.
עזבי את שמשון. את לא מבינה איזה שקט יש לך משמשון. הוא עושה מה שאומרים לו. הוא לא מתלונן ולא מדבר. הוא לא יוזם ואין לו חס וחלילה רעיונות משלו. הוא אף פעם לא ישבור לך את המילה מול הילדים. הוא מעריץ את האדמה שאת דורכת עליה. אם מחר בבוקר את לא תהי הוא לא יקום מהמיטה, אין לא מושג מאיפה להתחיל. אם טוב לך טוב לו. הוא יכול להמשיך ככה עוד מאה שנה. נכון, הוא כמו עוד ילד בבית, אבל הילד הזה נוהג בדרך חזרה מההורים שלך בשישי, כשאת רדומה במושב לצידו כמו אופוסום עם לשון בחוץ. הוא מוריד את הזבל שומר על הילדים כשצריך, מכין חביתה. נכון, הוא לא יודע להפריד כביסה ולהכניס מכונה. אני יודע זה מעצבן. אבל זה פתיר. תשלחי אותו לשבוע להוסטל של אקי״ם ותגלי שהוא חוזר עם עוד כמה כישורים שלא היו לו ומקלים לך את החיים (עדיין תצטרכי להגיד לו להכניס ולהוציא את הכביסה. לזה עוד לא מצאו פתרון). אז הוא אומר שהוא עוזר לך. אני יודע שאת מתחרפנת מהמשפט הזה, אבל תתארי לך שאת היית עוזרת לו. תתארי לך שהייתה עוד אחת כמוך בבית. פיצוץ! אז די תשחררי. בבקשה, אני מתחנן, תני לי להיות עם שמשון בשקט. כשאני עם שמשון שלך... זה הרגע היחיד שאני מרגיש בו גבר.
מסקנת הספקטי: הפוסט הזה גרם לי לראות מה אני מעולל לזוגית. אני הולך להעיר אותה ולבקש סליחה (ושתפנה את הנעליים שלה מהסלון ובעצם מכל רחבי הבית).