אם שייקספיר היה כותב היום את המלט, אני מאמין שהוא היה על הספקטרום ולא היה מתלבט אם לרצוח או לא את דודו, אלא בשאלה בסיסית יותר - לספר או לא לספר? זאת השאלה.
משפחה גדולה. לפחות בצד האטלסי. הם מתחילים להבין שמשהו קורה. מסננים אותם הרבה זמן וכשכבר עונים, אין לנו זמן לדבר. השיא - ביטלנו הגעה אל חמתה של אשתי, לארוחת שישי, בשישי הקבוע שלנו. היסטריה. הם בטח רבו. עולה מסקנת ברירת המחדל אצלינו במשפחה. מעניין בגלל מי?
בכל זאת אני מגיע לשלישי של הקוסקוס. אם כבר לספר, אז על צלחת קוסקוס (בלי סוכר). האטלסית מסדרת את הכרית על המצפון שלי ומתיישבת. אין לך אמא?! שכחת את אמא שלך?! יש לי כל כך הרבה ילדים ואני יושבת כאן לבד בחושך. דווקא היא, שבאה ממרגלות הרי האטלס, לקחה משפט מרחובות ורשה. אפילו חמותי כבר לא שורטת את הזוגית באיזורים האלה. היא מרגישה שמשהו השתנה. קצת לא נוח היום על כורסת המצפון שלי. היא עוברת לנחמדות באיזור הנוחות.
"אכלת משהו?"
"לא." כאילו... אני כאן. אז אם כבר הגעתי, אולי נאכל משהו.
"תראה אם קשה לכם הנסיעה ביום שישי, אתם לא חייבים לבוא. אני אכין לי סיר קטן, יעשה לעצמי קידוש וזהו. לא רוצה שתריבו בגללי." אומרת בפנים מעוררות רחמים. אפילו סרסיי, ממשחקי הכס לא הייתה עומדת בזה.
"לא רבנו."
"אז מה קרה? ממתי אתה מודיע לי ברגע האחרון שאתה לא בא?" אתה לא בא. כאילו שאני בא לבד.
"מצאנו דיל לאוסטרליה ברגע האחרון, אז נסענו."
"לא נכון, אם היה ככה אחותך הייתה מספרת לי. מה קרה?" אני שותק "מההה? נו תגיד!"
"עשינו אבחון, הנסיך על הספקטרום." אני אומר ויודע שהיא לא הבינה כלום מהמשפט שאמרתי ויש לי עוד כמה שניות להתחרט ולא לספר. להחליף את זה בבדיחה.
"איפה הוא?" מקרקמת את פניה. אני משתהה. עד שדי.
"אמא, הנכד שלך אוטיסט." היא פותחת את עיניה לרווחה.
"חס וחלילה, אל תדבר ככה. מזדעזעת וקמה למטבח" הנה גרוסמן, בוא תראה, כשאטלסית בורחת מבשורה, היא בורחת למטבח, לא הולכת כל כך רחוק. "אתה לא מתבייש להגיד ככה על הילד שלך?!"
"אמא, חצי שנה בודקים אותו, זה מה שיצא." מסתכלת עלי המומה. מרגע זה הרי האטלס קובעים את הטון.
"אתם עם השטויות שלכם," רק אמא אטלסית יכולה לצעוק עליך ועדיין לתת לך תחושה שהיא אוהבת אותך. "אתה והיא. מספיק. למה אתה נותן לה לקחת אותו לשטויות האלה?" לא משנה שהחלטנו ביחד, הזוגית לוכדת ברקים מוכשרת "הילד בסדר גמור. אתם צריכים ללכת בעצמכם לפסיאטר."
"אמא, את ראית איך הוא לא מסתדר עם שאר הנכדים, תמיד צריך להיות איתו בחדר כשהוא איתם, הוא מרביץ הוא נושך, גם לו קשה, לא רק להם. הוא צריך עזרה."
"תפסיק עם השטויות. ככה זה ילדים. למה אתה לא הרבצת לילדים?! לא הדלקת מדורה ליד הבלוני גז?! כמעט הפלת את כל הבניין. קיבלת סטירה, למדת וגמרנו. חינכנו אותך ותראה, הלכת לאוניברסיטה פעמיים." רוצה לומר תואר ראשון ותואר שני. החלום שלה היה שאני אהיה נהג אוטובוס. היא דמיינה את עצמה עולה לאוטובוס, הנהג על הספה הקפיצית שמאחורי ההגה, הוא הבן שלה. הנהג-בן קם, נותן לה שתי נשיקות על הלחיים, בועט לירכתי האוטובוס את מי שישב במושב הראשון ומושיב אותה במקומו. היא מתיישבת ומספרת לנוסעים שמסביב, שהנהג זה הבן שלה. היא מסתכלת במראה של הנהג ומתפוצצת מגאווה בבן נהג האוטובוס הדשן, עם משקפי רייבן ומנייה באגד. אני בשבילה החלום ושברו. הבן לא הפך להיות נהג אוטובוס ונהגי אוטובוס הם כבר לא בעלי מניות דשנים. אני מבין אותה. פעם נהג אגד היה וואחד טייטל. נהג היה מענטש. ילדים מאחורה משתוללים? מספיק שהיית אומר הנהג בא הכל היה מסתדר. המחשבות האלה שלי, לא הפריעו לאטלסית להמשיך במאבק שלה נגד הגדרת הנכד שלה אוטיסט; "אתם לא מחנכים אותו. מפנקים אותו. זאת הבעיה שלכם. אם אני ואבא שלך, זכרו לברכה, לא היינו מחנכים אותך, אתה היית היום בנוה תרצה, לא באוניברסיטה."
"מה נווה תרצה? זה כלא לנשים."
"מה זה משנה. הנה אתה כמו אשה. תפסיק. הוא ילד טוב. חמוד. כפרה עליו, איך הוא בא מחבק אותי, מדבר איתי יותר מכל הנכדים. זה הנכד הכי חכם שלי. אתה אומר לי הוא מפגר?!"
"איזה מפגר??? אני נחרד "אוטיסט זה משהו אחר. נכון הוא ברמה גבוה, תודה לאל, אבל הוא עדיין מתקשה וצריך לקבל טיפול. את לא רואה שהוא מדבר איתך הוא מסתובב, זז, כמעט אף פעם לא מסתכל לנו בעיניים.״
״אז מה. יש לי עשרים נכדים, הם מסתכלים עלי? ככה היהודים. גם במרוקו, היינו הולכים ברחוב לא מסתכלים עליהם בעיניים. ככה חינכו אותנו. אני הולכת לשוק, לעיר למועדון, כל מקום, אנשים העיניים שלהם באדמה. אז כולם מפגרים?!״
״די עם המפגרים!״ אני קצת מרים את הקול ומיד מתחרט.
״זה השטויות שלכם. יש לכם היום יותר מידי זמן, אז אתם מחפשים צרות.״ שתיקה קצרה להגשת המנות ״מה תעשו?" היא מתיישבת סוף סוף.
"לא יודע. החלטנו בינתיים שילך לגן הרגיל שלו ונחפש לו משלבת." אני מקבל מבט שואל "מישהי שתעזור לו בגן עם ילדים אחרים."
"למה, מה אמרו לכם, לאן רצו שתיקח אותו?"
"לגן מיוחד."
"חס וחלילה. ילד כזה חכם."
"מה זה קשור?" בא לי כבר ללכת מכאן.
"נו..." מאיצה בי להמשיך.
"הלכנו לשם. זה נראה גרוע. הגננת חדשה, רק עכשיו סיימה ללמוד. הגן מכוער. הסייעות ערסיות שעושות תורות מי יוצאת לעשן. אנחנו לא מכירים דברים כאלה מהגנים שהוא נמצא בהם עד היום."
"בטח. אתם שמים שם חתיכה של כסף."
"אז אמרנו שהשנה לא."
"יופי. די די כפרה, תעזבו את הילד. הוא בסדר גמור. אל תדבר על זה יותר. בוא לאכול." היא כבר לא יכולה להכיל את נושא, אז היא רצה לאיזור הנוחות שלה - להאכיל אותי.
"אמא את לא מספרת על זה לאף אחד!"
"אני? מזדעזעת בכאילו "מה פתאום. אני בכלל לא מדברת עם אף אחד. למה הם מתקשרים נראה לך?!" רוצה לומר, אני לא מתכוונת לספר, זה פשוט משתלט עלי. זה לא אני. זה הפה הגדול שלי. אז אם אני אספר, רק שתדע, זה בגלל שהם לא מתקשרים ואם אני מספרת להם משהו, אז מעניין להם וככה הם מתקשרים יותר. לא תקריב את הפרטיות שלך בשביל שלאמא שלך יהיה טוב בערוב ימיה?!
"בגלל זה לא באת בשישי?" אין... לא נגמור עם זה אהה?!
מסקנת הספקטי: השאלה אם לספר או לא לספר, צריכה להיות, בעיני, לגמרי פרקטית. אם לספר, אומר התגייסות של המסופרים לעניין, אפילו אם רק בתמיכה בכם, אז אחלה. ספרו וקבלו את כל התמיכה שרק אפשר. אתם צריכים את זה יותר ממה שאתם חושבים. אם לספר, המשמעות היא שיחה מעניינת למסופרים ולחברים שלהם בשישי בסלון. אז תחסכו את זה מעצמכם. תאמינו לי, הם אפילו לא ירגישו.
אם אתם מרגישים צורך עז לספר לכולם ולשתף? אל תתנגדו לזה. תזרמו ושתפו.
והחוש הומור , גלגל אותי...הסיפור נע בין עצב עמוק לחיוך רחב....מרתק...