• ספקטי דאדי

אני מזהירה אותך! אל תספר לאמא שסיפרתי לך שהיא סיפרה לי. כי אמרת לה לא לספר והיא סיפרה. היא סתם תתבאס עלי. הבנתם את זה? עמוס עוז אמר פעם, שלפעמים משפחה יכולה להיות מחנה השמדה קטן. צודק.

לא חשבתי לרגע שהאטלסית תשמור את הסוד. ככה זה אצלינו; אתה יוצא לחו"ל ואין מי שיאכיל את החתול וישקה את העציצים? האטלסית היא הפתרון. ספר לה את זה ובתוך כמה דקות, מתקשר אחד האחיינים ומתנדב למשימה. ממש "נשמה". כשהאטלסית שאלה אותו אם הוא יכול להאכיל לנו את החתול ולהשקות את העציצים, הוא שמע בית ריק וקרחנה עם החבר'ה אצל הדודה והדוד. זה לקח לו כמה דקות, רק בגלל שלפני כן, הוא התקשר לכל המחוצ'קנים להתלהב מהרעיון ביחד ולשיר בית ריק בית ריק. כמובן שזה נגמר בזה שהוא הבין שסבתא הגזימה והאמת שאנחנו רק צריכים עזרה באריזה והובלה של כמה חפצים. פתאום אין קליטה והשיחה מנותקת. עזבו ניקח את החתול עם העציצים לפנסיון. בקיצור, ידעתי שהיא תספר. פשוט היה קל יותר לספר לה והיא כבר תעביר לשאר. כמובן שלקחתי בחשבון שחלק מהמידע יצטרך לקבל עדכון, אבל זה נסבל בהחלט.


"למה בכלל אמרת לה לא לספר לי?" גוערת בי הסיסטר. היא מבוגרת ממני רק במעט. תמיד היינו קרובים. כשאנחנו ביחד, אנשים מתרחקים. לכן אני מבין את השאלה, אבל זה לא אומר שאעשה לה חיים קלים.


"לֵמה לספר לך?" אני מתגרה בה. מאז האבחון אני מפיק איזושהי הנאה בלהרגיז אנשים (הזוגית תגיד לכם שתמיד הייתה לי. כרגיל מגזימה).


"מה זה למה?! אותי אתה שואל? אני הסיסטר שלך כלב." אצל אטלסים, רק שתדעו, כשאוהבים מקללים הכי הרבה.


"אז מה?"


"אני יכולה לעזור לך."


"במה?"


"אוי איך אני שונאת שאתה מתחיל להתחכם? יאללה ספר לי מה קורה?"


"את אומרת שאמא סיפרה לך."


"כן היא סיפרה שהלכתם לרופא ומצאו שיש לנסיך בעיה פסיכאטרית וכנראה שהוא צריך תרופות. אתה לא מבין איך היא חמה עליכם."


"מבין ולא איכפת לי. אין לו בעיה פסיכאטרית, אבחנו אותו על הספקטרום."


"אני לא מאמינה. יואווו איזה סרט. אין מצב, לא רואים עליו כלום."


"למה, דווקא היום התחילה לו פריחה של הספקטרום, הוא מגרד בכל הגוף. מלא פצעים אדומים כאלה. אז ככה שמתחילים לראות."


"אתה רציני?"


"לא דבילית. מה את רוצה שיראו? אתם לא רואים. אתם נפגשים איתו פעם בשבועיים. מה תראו?!"


"כמה זמן אתם כבר יודעים?"


"יותר מחודש."


"אהה, אז בגלל זה לא הסכמת לראות את הסדרה על הספקטרום. לא הבנתי מה קרה לך. אתה בדרך כלל יותר קליל. אתה בעצמך כותב, אז חשבתי שזה יעניין אותך, אבל נתת בי מבט כאילו רצחתי לך מישהו והיה לך דחוף לדעת מה אנחנו שותים. לא הבנתי, עכשיו אני מבינה."


"עכשיו את מבינה?! באמת סיס?! מה זה קשור לנסיך. בואי נעשה סדרות גם על עיוורים, איך הם חובטים עם המקל שלהם כאילו לא בכוונה, בואי נעשה סדרה על קטועי רגליים, איך שהם מראים את הגדם שלהם באוטובוס ואנשים בורחים, בואי אולי גם על חרשים, יאללה בואי נעשה קרחנה על חולשות של אחרים. נצחק ונלך לישון מאושרים."


"די נו לא התכוונתי לזה וזה לא ככה בסדרה הזו. אתה בכלל לא ראית."


"לא רוצה לראות. את יודעת שאנשים חיים את הספקטרום?! מתמודדים כל יום עם קשיים, עם דאגות מי ישחק מחר עם הילד שלהם. מי יגור מולו. איך הוא יסתדר ברחוב. אם מישהו יבוא ויגיד לו בוא איתי לכאן, אני אביא לך משהו טוב, הוא יידע להגיד לו לך תזדיין, או שיבוא איתו?? מה שכל הילדים יודעים, ילד על הספקטרום צריך ללמד באופן טכני. זה כמו ללמד מישהו ממה מורכב כל צעד בהליכה. הנסיך עוד בתפקוד מאד גבוה וכמו שאת אומרת לא רואים, אבל מה עם אלה שרואים. נעביר עליהם דחקות. אחרי זה מתפלאים למה ילדים מציקים לילדים עם נכויות. מתפלאים למה תשעים אחוז אומרים שהם לא רוצים שהילדים שלהם יהיו בחוג עם אוטיסט."


"הייתי אומרת לך שהפכת להיות כבד, אבל אתה כועס ואני מבינה אותך."


"לא אל תתחילי, עם אני מבינה את זה. בגלל זה לא סיפרתי לך וגם בשביל שכשמחר הנסיך ישחק עם הבן שלך, אז הבן שלך לא יזרוק לו פתאום אתה אוטיסט. אני מזהיר אותך. את לא מדברת עם הילדים על זה. אפילו לא באנגלית עם הכורדי שלך."


"טוב טוב תירגע. ברור שלא אדבר איתם."


"גם ככה, הוא לא מבין אותך ואז מבקש הבהרות בעברית והילדים עושים אחד ועוד אחד ומבינים הכל."


"טוב לפחות עכשיו אני אהיה יותר סבלנית איתו כשהוא מפרק לילד שלי את הפרצוף."


"לא, זה לא קשור לספקטרום, זה קשור לזה שהילד שלך חְנַאז' ומגיע לו לחטוף מכות."


"חנאז'?  אני אראה לך. ספקטרום לא ספקטרום, בפעם הבאה שהוא מרביץ לו, אני מפרקת אותו." הבדיחה שלה מאד מצחיקה אותה וקשה לענות.


"לא באמת, סיסטר, הוא גדול מהנסיך בשלוש שנים, איך הקטן הזה מצליח לפרק אותו. תשלחי אותו לאיזה חוג קרב מגע. משהו. חבל. נראה לי שהוא הולך לצאת חד-אופן."


"ו... ממתי יש לך בעיה עם זה?"


"אין לי. יש לי מספיק, לא צריך עוד."


אנשים טועים וחושבים שאטלסים מתעצבנים כי הם עצבניים. גנטית. לא, ממש לא. כשאתם רואים אטלסי או אטלסית מתעצבנים, הם כבר לא עצבנים. הם בתהליך של ההתרגעות. ככה זה, כשאנחנו מתעצבנים זה מרגיע אותנו. אז תנו לנו להרגע בשקט. בבקשה.


מסקנת הספקטי: סוד, זה פריט מידע שרק אדם אחד יודע אותו.


אל תשמרו את הספקטי דאדי בסוד. שתפו!




קבלו מספקטי דאדי עדכונים מהחיים עם הספקטרום האוטיסטי

© 2019 כל הזכויות שמורות לספקטי דאדי - בלוג על החיים עם הרצף האוטיסטי