• ספקטי דאדי

אתם מפנקים אותו

חמותי וחמותה של אשתי, כמעט לא מסכימות על שום דבר והן לא בדיוק כוס התה אחת של השנייה. למה כמעט? כי בדבר אחד הן מסכימות ומוכנות לשבת יחד ולדבר עליו שעות.


הן יכולות להתקשר אחת אל השנייה ולרכל שעות על מר גורלן וכמה בתקופה שלהם זה היה אחרת. הן לא היו נותנות לזה לקרות. הן מסכימות לחלוטין שאני והזוגית הורים חלשים, מפנקים וחסרי עמוד שדרה לחלוטין. רכיכות. ממש מדוזות. אם אבא שלי לא היה מת והיה רואה איך אני מפנק את הנסיך. הוא היה מת במקום. לכן אמרתי לאטלסית היקרה שלי, שאולי אני אבא חלש, מפנק וחסר עמוד שדרה, אבל לפחות נתנחם בזה שמתים רק פעם אחת בחיים.


"אני לא יודעת מה קרה לך" רוטנת האטלסית תוך כדי ערבוב הקוסקוס ומוציאה לי את הנשמה. אני מת מרעב. "עם הילדים האחרים לא היית ככה, מאז שנולד הנסיך התהפכת".


"לא התהפכתי" אני עונה ביאוש, היא שוב מתחילה, "כל ילד יש לו את הצרכים שלו ואת השפה שלו. הנסיך צריך יותר רכות, יותר דיבורים, אחרת הוא מתפרק ושונא את עצמו על זה שהוא התפרק".


"אתה רואה על מה אני מדברת?! אם היה כאן אבא שלך היה אומר לך, כפפות של משי ידיים של ברזל. ככה מחנכים".


"אז טוב שהוא מת". אני עונה.


אני מקבל מבט חד יותר מהסכין שביד שלה. היא לא סבלה אותו שחי ומגינה עליו בגופה כשהוא מת. "אתה מתחיל עוד פעם עם ה"שתו לי אכלו לי", חוזרת לסדר את הקוסקוס בקערה.


אחותי נכנסת - אנחנו כמו כרישים במשפחה הזו; מריחים את הקוסקוס מרחוק כמו דם ומתקבצים.


"מה קורה אח?"


"חלש מתמיד, חסר חוליות את לא רואה?"


"זה חלש זה?" שואלת אחותי את האטלסית שאלה פתוחה ומקבלת גם תשובה פתוחה.


"כן הוא חלש." זועקת האטלסית ומיד מתנצלת "אני לא אומרת, הוא בְריל (בעל מבנה גוף בריא. בריון. בתרגום מאטלסית), אבל הלב שלו רך כמו מרגרינה.


"חמאה" אני פוסק רק בשביל לעצבן "מרגרינה זה לא בריא".


היא ממשיכה, כאילו לא נכנסה לפני רגע לתמונה מכפילת כח, שתאפשר לי להעביר עליה דחקות במקום לשבת נזוף. היא לא מבינה שלפני רגע השתנה מאזן הכוחות. אחותי הגדולה שומרת עלי". הנה עוד שטויות שלכם" רוטנת וניגשת חזרה לעסוק בהכנות האחרונות לקראת הישיבה. "כל החיים שלכם נתתי לכם מרגרינה ואכלתם את זה כמו טָמַעים (כאלה שאוכלים ולא משאירים לאף אחד), פתאום מרגרינה לא בריא. יאללה". אחרי נשיקות בין השתיים האטלסית ממשיכה "האמת שהיא חלשה (הזוגית) יותר ממך והיא מחלישה אותך".


"אמא די עם השטויות הקוסקוס מוכן בואי נשב". אין כמו אחותי לזרז עניינים. היא לא נולדה עם הכנה לאשמה כמוני. אמא שלי יכולה לקשקש כמה שבא לה. היא אוכלת והולכת. אחריה המבול.


האטלסית לא מתייחסת אליה וממשיכה, "עד מתי היא רוצה להניק אותו?".


"עד כמה שירצה" אני עונה.


"אה בטח" בדרך כלל ה"אה בטח" בא עם פרצוף מזלזל, שרק אטלסים אמיתיים יכולים להפיק. "אם אני הייתי נותנת לך לינוק כמה שתרצה, עכשיו היית בא לציצי שלי לא לקוסקוס".


"לא תודה" אני ממלמל, "עשיתי היום כבר סקווטים בחדר כושר". אחותי מתגלגלת.


"אתה עוד איתו במיטה עד שהוא נרדם כל לילה?" יורה האטלסית ומקווה שזה יחלק את מכפיל הכח לשברים.


"או הזוגית. מי שהוא בוחר". אני עונה בהתרסה.


"והוא כמעט בגיל 3. זה נורמלי תגידי לי את?" היא שואלת את אחותי.


אחותי מוזגת לעצמה לצלחת. "אמיתי אחי? עדיין אתם ישנים איתו?"


"כן", אני עונה ומרגיע את עצמי בכף הראשונה "זה מה שהילד צריך זה מה שהוא מקבל".


"כל פסיכולוג יגיד לך שזה רע". פוסקת הבכורה והאטלסית לועסת מרוצה. זה עבד.


"אני יודע מה טוב לילד. אין לי מושג מה זה, אבל הילד הזה צריך גישה אחרת. ככה זה. אז יאללה תשנו נושא" אין כמו התקפה.


"את מבינה?!" רוטנת האטלסית.


"טוב, תעשה מה שאתה מרגיש". פוטרת אותי אחותי.


האטלסית לא מוותרת ופותחת במונולוג כשהמזלג מהנהן אחרי כל מילה "כשנולדת כמעט לא הרגשתי אותך. לא מוצץ לא שטויות, מהר התחלת לאכול לבד, ללכת, לשחק לבד, לא הייתי שומעת אותך. בגיל של הבן שלך כבר כבר היית הולך לצד השני של השכונה והיית חוזר לבד. היית עצמאי. אז די. פשאללה (כל תרגום לא יהיה מדוייק - במקרה הזה די עם השטויות) תעזבו את הילד.


"זה אני וזה הוא. וחוץ מזה היום זה לא ככה וזה מה שיש".


"זה ככה אצל הערבים והחרדים" מוכיחה הבכורה את האטלסית.


"טוב יאללה מספיק." פוסקת האטלסית הטיעון היה מעליב מידי. "קח, תוסיף לך סוכר עם קינמון".


"לא, די אמא, מאיפה המצאת את הסוכר עם קינמון על קוסקוס? זה מנה עיקרית זה לא קינוח".


"אצלינו זה ככה, רק השלוחים (אטלסים מהמעמד הנמוך) אוכלים קוסקוס כמו שאתה אוכל".


"גם רק השלוחים ישנים עם הילדים שלהם כל החיים" מוסיפה הבכורה היקרה.


"מה אני אגיד לך סיסטר, מטוב לב... כנראה כבר לא תמותי" אני אומר ומשתיק את עצמי עם עוד כף גדושה.


האטלסית סוף סוף צוחקת. ככה אנחנו במשפחה הזו יכול לדקור ולמרוט שערות אחד לשני ולסיים את זה בצחוק מתגלגל. חמותי טוענת שאנחנו פסיכים לא מאוזנים. היא לא מבינה שזה האיזון המושלם. עכשיו אני אוכל. כשאני אוכל, המבט של האטלסית הופך להיות רך ונעים. בדיוק כמו שאני עם הנסיך. כשהבן שלה אוכל את האוכל שלה ולא של הפולנייה, או גרוע יותר מכין לעצמו, היא נמסה והלב אבן שלה הופך לתמיסה רכה ונעימה. מאיגואנה ירוקה ודוקרנית, היא הופכת לארנבת קטנה ומתוקה. אבל תגידו לי אתם, כמה אפשר לאכול?


מסקנת הספקטי: עשו מה שאומרים, רק אם זה מסתדר לכם עם הלב. אתם מכירים את הילדים שלכם הכי טוב. אחד הדברים שאני לא מתחרט עליהם זה שהיינו שם בשביל הנסיך כל דקה. יישרנו קן עם מי שהוא מבלי לדעת שהוא על הרצף האוטיסטי. שנה אחרי יגיד לנו הפסיכולוג עשיתם את כל הדברים הנכונים בצורה אינטואיטיבית (חוץ מלהביא אותו לאבחון בזמן), אבל זה לפוסט מתקדם יותר.


פינקתי אתכם בפוסט? פנקו אותי בשיתוף!



עליה לראש העמוד | ספקטי דאדי

קבלו מספקטי דאדי עדכונים מהחיים עם הספקטרום האוטיסטי

© 2019 כל הזכויות שמורות לספקטי דאדי - בלוג על החיים עם הרצף האוטיסטי