• ספקטי דאדי

תגידו לי אתם איך הייתם מרגישים, אם שני אנשים שאפילו אחד מהם קרוב מאד ללבכם, היו מדברים עליכם כאילו שאתם לא נמצאים בחדר. לא בצחוק, ממש מדברים עליכם ברצינות. לא נעים נכון? לנסיך שלי זה קרה. הוא אולי על הרצף האוטיסטי, אולי אפילו אספרגר... אבל - לא פרייר.

מיד לאחר האבחון של הילד על הספקטרום האוטיסטי, התחלנו סדרת פגישות עם גדעון היקר (מי שלא מכיר את גדעון מוזמן להכירו כאן). הפגישות נוהלו בסבב, כך שהיתה פגישה משותפת איתי ועם הזוגית, פגישה אחת אני והנסיך ופגישה נוספת הנסיך עם אמו. ככה נעשה סבב עד שימאס לנו או לו (ספויילר - לגדעון נמאס לפננו). עם המפגשים המשותפים שלנו עם גדעון לא הייתה בעיה. גדעון איש נחמד, קשוב (כשהוא לא עייף) ובעל עצות לא רעות. כמובן שלא פעם עלו אי אלו מחלוקות ואפילו פעם אחת נאלצתי לסגור פגישה לפני שמילאה את דקותיה - איך שאני מכנה אותה פגישת הסנדוויץ'. באופן כללי הכל זרם על מי מנוחות וגדעון הנחה אותנו בחיינו החדשים, בנבכי הספקטרום האוטיסטי.


המפגשים של הורה וילד כבר היו סיפור אחר. הם היו מלאכותיים ולא נוחים. במפגשים האלו, ביקש מאיתנו גדעון, שנשחק עם הנסיך והוא יצפה בנו משחקים איתו. אמרתי סבבה, סופר גדעון יצפה ואני אשחק עם הילד. מה כבר יכול להיות מסובך. הרי אני משחק איתו כל הזמן בבית ובכל מקום, אז נשחק ליד גדעון. אומנם רוב הצעצועים של גדעון, צריכים דחוף טיפול של דוק - רופאת הצעצועים, אבל על זה התגברנו. כך, היינו נכנסים לחדרו של גדעון, משחקים ביננו וגדעון מיד פעם היה נותן לי הערות. הערות?! אולי אפשר לומר מרפקים קטנים כאלה ומעצבנים. משהו כמו: עדיף שתגיד לו... או שמת לב מה עשית... או לא אל תוותר לו... או שמת לב שהוא לא ענה לך ואתה המשכת... כל ההערות היו בונות ונכונות. אין לי ביקורת על ההערות, אלא שכבר אז הרגשתי עקצוצים של חוסר נוחות. נראה היה לי שהן צריכות להינתן בשיחה פרטית יותר, שבה אנחנו מנתחים את המפגש. אבל גדעון אומר שככה זה טוב, אז בטח הוא כבר יודע טוב ממני. אני לא פסיכולוג. אז תגידו, ברור! אין כמו כאן ועכשיו. מסתכלים לסיטואציה בעיניים ומתקנים במקום. אני מבין את זה, אבל אפשר גם לצלם ולדבר אחר כך (אתם בטח זזים עכשיו בכיסא כאילו קיללתי אתכם. כן יצלמו אתכם לא יקרה כלום. אני גם לא סבלתי את הרעיון, אבל זרמתי בשביל הילד). בכל מקרה, אם אבא לא שם לב לבעיה, לילד עצמו לא תהיה ברירה והוא יקח לזקן שלו את המושכות מהידיים. וכך היה.


יום אחד, ביום שבו יש לנו פגישה אצל גדעון, אספתי את הילד מהגן ואמרתי לו שאנחנו הולכים לגדעון. הילד לא רצה ללכת לגדעון. למה? לא רוצה ולא רוצה לדבר על זה. מיטיבי הספקטי יודעים שיש לי חברים שעוזרים לי להוציא מהילד כל מידע שאני רוצה. קראתי מיד למיקי מאוס. גם איתו הנסיך לא נפתח וגם לא עם גופי וגם לא עם דייזי, עד שבא סמי הכבאי (אחרי שהמפקד סטיל זימן אותו כמובן) ופתר לנו את הבעיה.


סמי: "לאן אתה הולך נסיך?

נסיך: אבא רוצה שנלך לגדעון ואני לא רוצה.

סמי: מממ, אני מבין. אז למה שלא נעשה סיבוב עם יופיטר במקום זה.

אבא: סמי, אולי אחר כך, עכשיו גדעון מחכה לנו ואנחנו צריכים לעלות.

סמי: נסיך למה בעצם אתה לא רוצה ללכת לגדעון. הוא דווקא בחור נחמד.

נסיך (לאחר שתיקה קלה): כי הוא אומר לאבא מה לעשות ואני לא אוהב שאומרים לאבא מה לעשות.

סמי (נחנק לרגע מהתשובה של הילד): מה הכוונה? נסיך, מה הוא אומר לו לעשות?

נסיך (כבר הרבה יותר פתוח): הוא אומר לו איך לשחק איתי. אבא שלי יודע הכל, לא צריך להגיד לו מה לעשות.

סמי: זה ממש מפריע לך אהה?

נסיך: כן. אם גדעון רוצה לשחק איתנו שישחק, אבל אם לא אז שילך ואני אשחק עם אבא לבד. שלא יגיד לאבא מה לעשות.

אבא: (מתערב בשיחה): נסיכי, לא ידעתי שככה אתה מרגיש, אני מבטיח לך שזה ישתנה. הנסיך חושב קצת, עדיין לא מתרצה.

סמי: יש לי רעיון, תעלו עכשיו לגדעון ופשוט תגידו לו את זה. זה הכי טוב. כמדברים פותרים. זוכרים?


אנחנו עולים אל גדעון ושוטחים בפניו את טענותיו של הנסיך. גדעון נראה קצת מבולבל, הוא מיד מסכים שאם הוא לא משחק, הוא לא מתערב. לאחר מכן בשיחת טלפון יישרנו את ההדורים. לא מדברים יותר מעל הראש של הילד. הוא משיג מצלמה, מצלמים ואנחנו דנים בזה מאוחר יותר. מתכננים מראש על מה אנחנו רוצים לעבוד בהנחייתו של גדעון ורק אז באים לטיפול. מאז כל מפגש היה הרבה פחות מאולץ ומלאכותי, הרבה יותר זורם ולגדעון לא הייתה ברירה, אלא לרדת ולשבת על הרצפה. למרות הגב הדואב והעייפות הקבועה. הוא לא החזיק מעמד הרבה זמן והעביר אותנו לקולגה, אנחנו העדפנו לעבור למי שאנחנו נבחר.


מסקנת הספקטי: לא משנה אם הילד שלכם אספרגר, על הרצף בתפקוד גבוה או נמוך, לאף אחד לא נח שמדברים לו מעל הראש. אז די עם זה. וכן, גם בבית.


בואו לא נדבר לחברים שלכם מעל הראש - שתפו אותם!

קבלו מספקטי דאדי עדכונים מהחיים עם הספקטרום האוטיסטי

© 2019 כל הזכויות שמורות לספקטי דאדי - בלוג על החיים עם הרצף האוטיסטי