• ספקטי דאדי

אתם קוראים את הכותרת הזו ושואלים מה לעזאזל הקשר לרצף האוטיסטי? מה הוא רוצה? רמז: סטיב ג'ובס אמר פעם שיש קשר בין כל הנקודות בעבר שלנו, למה שקורה בהווה שלנו. יש בזה משהו. אז בואו... (זהירות, פוסט מעורר מחלוקת ולמיטבי הספקטי).

ראש מנוע

פעם בימי עלומי (איך אני אוהב את המילה הזו), היתה לי מכונית ושמה דייהו רייסר. אוטו שכנראה מישהו בנה בזמנו הפנוי אחרי הצהריים. מכונית בלתי אמינה, בעלת פוטנציאל גדול להוות טריגר (זרז - למבקרי האקדמיה), למאניה-דיפרסיה. המכונית הזו הוציאה לי את הנשמה. הכניסה אותי לדיכאון עמוק. למרות ואולי בגלל שאני אדם שבאמת אוהב מכוניות. אבל זו לא הייתה מכונית. היא היתה מפלצת, בולענית משכורות, כפוית טובה מושבעת. אפילו לשונאים לי לא אאחל את המכונית הזו.

יום אחד, בדרכי אל הזוגית, נדלקה נורת חום המנוע. עצרתי. גרר. מוסך. מוסכניק (שמאד אהב את האוטו הזה). הבחור אבחן מיד - צריך להחליף רדיאטור (מצנן מים), אבל בוא ננסה לסתום את החור. סתם את החור ומספר ימים אחר כך, נפתח חור במקום אחר ברדיאטור והשפריץ מים לכל עבר. החלפנו את הרדיאוטור. למחרת הדייהו נסעה היטב. מצב הרוח שלי הרקיע שחקים. במשך יום שלם הייתי כל כך נדיב ונעים עם הבריות. למחרת בבוקר, במהלך נסיעה בפקק, אני מסתכל במראה לקול צפירות רמות ורואה עשן מיתמר מאחור. יצאתי החוצה ואני רואה שיוצאים מים מהמפלט ועשן ממסך את כל הכביש. גרר. מוסך. מוסכניק. מסתבר שהלך ראש המנוע וזו הייתה הבעיה. אז אמר לי המוסכניק "חביבי, אם יש בעיה, היא תמצא את הדרך החוצה ולא משנה כמה חורים תסתום. הבנת את זה?"


נפנופים

מיד אחרי האבחון של הנסיך על הרצף האוטיסטי, כאילו שהנסיך ידע שעבר אבחון ובכל פעם ששמח והתרגש נפנף את עצמו לדעת. אני מיד כתבתי תסריט, ליהקתי, ביימתי, ערכתי והפצתי סרט אימה; הקטן שלי בבית הספר, מתרגש מטיול שהמורה מכריזה עליו ומתחיל לנופף עם שתי הידיים במהירות ולקפץ על הכיסא. אני רואה בדימיוני איך מאחוריו,  שני ילדים מרושעים ולא מחונכים, מחקים אותו ונקרעים מצחוק. הנסיך מסתובב, שם לב לזה שמחקים אותו ונכבה לחלוטין, מסתגר אל תוך עצמו. הילד המתוק שלי מתנתק. מיד בסיום הסצנה הסוגרת של הסרט, הושבתי את בני אהובי ואמרתי לו;


״נסיך למה את מנופף עם הידיים?״


״כי אני שמח״ הוא עונה


״כן, אבל אהוב שלי... רק ציפורים מנופפות כנפיים שהן שמחות. אולי גם גם פטרוזאורים (דינוזאור מעופף). אתה ציפור?״


״לעעעע״ לי ולו יש דרך לומר לא מלגלג שכוונתו ברור שלא, מה פתאום.


"אתה פטרוזאור?"


"לעעעע."


"אז עזוב נסיכי, אל תנופף, פשוט נמצא משהו אחר לעשות כשאנחנו שמחים."


"מה נעשה" הוא שואל, כאילו שיש לי תשובה מוכנה.


"כשאני שמח" אני חושב איתו בקול "אני מחייך. אני לפעמים אומר יש, איזה כיף. ואם ממש משהו מצחיק אותי, אני צוחק בקול, לפעמים אפילו אני מחזיק את הבטן, אם ממש ממש משהו מצחיק אותי."


הילד אמר לי טוב והמשיך בענייניו.


סנדוויץ'

יומים אחרי, הגענו לקלינקתו של גדעון והזוגיות הלשינה לו על מה שעשיתי עם עניין הנפנופים (אותך לחמתך. שטינקרית). גדעון נשם עמוקות והוציא מיד את כל המצרכים לסנדוויץ'. מה זה סנדוויץ אתם שואלים? אצל פסיכולוגים שיטת הסנדוויץ עובדת כך: אתה בא לבן אדם, הלך כלשהו, או בת של בן אדם, אתה אומר להם דברים טובים, מספר להם כמה הם מקסימים מיוחדים וממש נזר הבריאה. מיד אחר כך אתה אומר "עם זאת... אחרי שאמרתי את זה" ואז אתה מתחיל לטנף עליהם. ממש לקלף להם את העור. אתה מגבה את זה בטענה שזו ביקורת בונה. לבסוף אתה שוב מספר להם כמה שהם מקסימים ועושים עבודה נפלאה ושימשיכו כך. סנדוויץ' - במילים אחרות פרוסת לחם, כוסמין מלא, מרוחה בצואה ומעליה עוד פרוסה.


וכך אמר לי גדעון: "אתה אבא נהדר, ממש משמש דוגמה ומופת לנסיך. ההשקעה שלך בילד, אורך הרוח, האיכפתיות שלך, ראויים לשבח. אני באמת חושב שאתה אבא מיוחד. עם זאת... אחרי שאמרתי את זה (הנה הסימן שמגיעה הכאפה), אני רוצה לומר לך שמנקודת מבט מקצועית, מה שעשית בעניין הנפנופים הוא חמור מאד. הנפנופים שלו באים ממקום מסוים. אנחנו צריכים לבדוק מהיכן ולחשוב בכלל מה המחיר של ההגבלה שלהם. אני חושב שלא היית צריך לעשות את זה.


"הוא הפסיק לנפנף" אני אומר "אלה היו רק ניצנים של זה. זה לא שגדעתי איזו התנהגות שכבר מושרשת אצלו. זה רק התחיל. מאז הוא לא מנפנף. זה הצליח." ואז אמר לי גדעון את מה שאמר לי בערך המוסכניק;


"יקירי, אתה יכול לסתום חור אחד, זה ייצא מחור אחר. אנחנו צריכים לטפל בבעיה עצמה ולא בסימפטום.

אבל אחרי כל זה אני בכל זאת רוצה לומר לך שאתה..." קטעתי אותו


"גדעון תקשיב לי ותקשיב לי טוב. הבן שלי לא ינפנף. אנחנו צימחוניים. אצלינו לא מנפנפים תרתי-משמע. יכול להיות שזה ייצא ממקום אחר, אז נתמודד, אבל מה שאני יודע זה, שהורדתי במשהו את הסיכוי שהילד שלי יסבול מהקנטות וביריונות. את הלקות שלו לא תלווה מחוות פיזית. בטח לא  כזו שהיא חד משמעית, שתבליט את החריגות שלו. נקודה. אני שלם לחלוטין עם מה שעשיתי. במקום CBT וחפירות של שנים, סיימתי את זה ברגע." קמתי.

"רגע," אמר גדעון "בדיוק היה לי לומר לך בכל זאת גם דברים טובים."


"לא תודה גדעון. הזמן נגמר ואני בכלל אוהב סנדוויץ פתוח."


מסקנת הספקטי: עברו שנתיים. הנסיך מעולם לא חזר לנפנף וזה גם לא יצא משום מקום אחר. לפעמים הדאדי יודע מה טוב בשביל הספקטי שלו.


מנפנפים או שלא מנפנפים, בכל מקרה משתפים.



קבלו מספקטי דאדי עדכונים מהחיים עם הספקטרום האוטיסטי

© 2019 כל הזכויות שמורות לספקטי דאדי - בלוג על החיים עם הרצף האוטיסטי