מי אתה, בנאדם, שתבוא ותגיד לנו מה טוב בשבילך, בשביל הבן שלך? אנחנו עם הניסיון שלנו... אנחנו רואות אותך ואתה? אתה לא רואה כלום. את! קחי טישו ושבי בצד. אתה! תעצום עיניים, תן יד ולך בשקט. נגיד לך כשנגיע ליעד.
לא משנה מה גילן, איך הן נראות, מה הן לובשות - נשות מערכת החינוך תמיד יראו, יריחו, ישמעו ,כמו המורה זהבה מכיתה ג' ויגרמו לנו, או להתכווץ מולן ולנסות להיבלע בתוך הכסא, או להרים בגאון את נס המרד ולהתעמת. בידיעה מוחלטת שאנחנו עומדים להפסיד. די בנות. יש מצב שאנחנו כבר מאותו השנתון. מתי נעשה שלום?
אותי לימד פרנקלין, עוד לפני שנולדתי; למשא - ומתן תבוא עם מקל חזק וקול חלש. לכן, באתי לועדת ההשמה באגף לחינוך מיוחד בעירייה, מצויד בנבוט גדול, בצורת זקן בן שבוע שנשאר לי מה-PDBD ומבט של "אל תתעסקו איתי". הנבוט הזה נשבר לרסיסים, ברגע שנכנסנו אל חדר הועדה. לרגע הכה בי פלאשבק של כניסה לחדר המורים הבית ספרי, רק בלי הכיתוב על הדלת, המתאר את עיסוקה של המורה שולמית, מחוץ לשעות הלימוד ובלי ריח התפוז הרקוב. אפילו נראה לי שהיה שם לבנדר, אבל יכול להיות שזה רק המח שלי, שפירגן לי לבנדר, כי הוא יודע שזה מרגיע אותי.
סביב שולחן עגול, ישבו שש זהבות עם חיוך מאוזן לאוזן, כאשר בראשן זהבה גדולה, שנדמה היה לי שהיא מוכרת לי. נראתה לי סולנית של הגבעטרון. הערתי לגבעטרון שהיא מוכרת לי וקיבלתי מיד תשובה;
״אני מוכרת להרבה אנשים. יש לי מן פנים כאלה מוכרות.״ היא מגכחת.
רוצה לומר: אל, אבל אל תנסה לשבור את הקרח. כאן, סביב השולחן הזה, לא מפוזרות קוביות קרח מהקיוסק של המקרר שלך בבית. מדובר כאן בקרחון שנקרא משרד החינוך, שרק את הקצה שלו אתה רואה כאן. מוכרת לי הוא אומר לי. הזקן לא עבד, הפרצוף המיוסר לא עבד, אז הוא בא לי עם המוכרת לי. חושב שזה מה שיגרום לי לפתוח איתו שולחן. הנה תראה אותי, למרות שהשולחן עגול, עדיין קלטת שאני עומדת בראש הועדה. אז יאללה, שב שב ונתחיל לקלף לכם את העור.
הגננת של הנסיך נכנסה באיחור קל. לפי המבטים, הן כנראה כבר מכירות אותה מוועדות קודמות. יודעות שהיא מגן של מחבקי עצים וכך גם מתייחסות אליה. משהו כמו, נו עוד פעם את?! תפסיקו לחבק עצים ואולי ילדים לא יכנסו ישר מהגן שלכם אל הספקטרום האוטיסטי.
ישבנו. הזהבות והגבעטרון הציגו את עצמן. הגננת, כצפוי, לא הייתה צריכה להציג את עצמה. אנחנו הצגנו את עצמינו וסיפרנו על הנסיך שלנו ועל הקשיים שלו. הזוגית מדברת, אני מדבר ונראה שהן כבר שמעו את הכל. רק נותנים לנו את הזמן שקבוע בחוק. הכי חשוב, שנמלא להן את הפרוטוקול ברובריקה "מה אומרים ההורים". הגבעטרון הפסיקה אותנו כשהפלגנו בתיאור חוכמתו של הנסיך וחסר רק שהייתה אומרת חבר'ה! חלאס! אינשטיין מכירים? גם הוא עבר אצלי.
הגבעטרון פסקה שהן ממליצה לנו להכניס את הילד לגן תקשורת, כבר בשבוע הבא, עם פתיחת שנת הלימודים. הוא יקבל שם את כל מה שנחוץ לילד שכמותו. כמובן יש לנו את האופציה של שילוב יחידני. רק כדאי שנדע, שבשלב זה הדיון בזכאות למשלב/ת יתקיים רק לאחר החגים. גם אם תימצא משלבת, נקבל אותה במקרה הטוב... באוקטובר נובמבר. בזמן הזה הילד לא יקבל שום טיפול וחבל.
״לא, לא אדוני,״ היא גוערת בי, (הסתובבתי לבדוק אם אבא שלי קם מקברו ובא איתי לועדה, אני? אדוני?), ״לצערי את השיחה הזו, על איזה פרטנרים יהיו לילד ומה יהיה הרכב הגן ואיזה גן, הייתם יכולים לנהל במרץ/ הילד שלכם אובחן כ -ASD בסוף אוגוסט, אז זה אומר שאין לכם בחירה. יש גן אחד שעדיין יש בו מקום ושם הוא יהיה.״
"מה זה הגן הזה? אנחנו יכולים לראות אותו?״
"לא. זה מבנה של גן כמו כל המבנים. מה יש לכם לראות?!״
״נוכל לפגוש את הגננת?״
״יהיו כבר פגישות מסודורות לאחר שתחליטו אם אתם מעוניינים.״
״אפשר להיפגש עם הורים מהגן?״
״היה מפגש ביולי. זה לא אתי לתת לכם שמות של הורים, בזמן שאתם עדיין לא חלק מהגן שלהם.״
״תשמעו,״ מנסה הזוגית לפנות אל ליבן של הזהבות. אולי אפילו ליצור פיצול בינהם לבין הגבעטרון ״הילד כרגע בגן מקסים, הוא מתקשר מצויין, יש לו מוטיבציה, אולי בכל זאת כדאי שנסדר לו משלב/ת ושימשיך עוד שנה בגן? בשנה הבאה נראה כבר מה יהיה.״
״כמו שאמרתי״ פוסקת הגבעטרון. גם את התרגיל הזה היא כבר מכירה ״לא מומלץ. בשלב הזה של השנה, לא תמצאו משלבת. הדיון מיותר. יש כאן מולכם, סביב השולחן הזה 150 שנות ניסיון״ (באמת?!לא הייתי נותן לכן שבעים, מה הסוד שלכן?), ״שאומרות לכם, תכניסו את הילד לגן תקשורת. עכשיו... אתם תקחו לכם יומים, גג שלושה, תחליטו ותחזרו אלינו עם תשובה.״
בכל זאת אני אטלסי, ולגנים של אטלסי לא אומרים הדיון מיותר. מה גם שאני מהשנתון של ה"חומה" וה - We don't need no education. חיברתי בשניות את הנבוט (הזוגית אומרת סחתיין על המקל החזק, אבל שכחת את הקול החלש. כרגיל מגזימה).
״גברתי וגבירותי, אם הדיון מיותר, אז אל תזמינו אותנו. אתן מבקשות מאיתנו להכניס את הנסיך לקופסה שחורה, לנער היטב ומבטיחות לנו שמהצד השני ייצא ילד מאושר. אין לנו שום מושג מה זה גן תקשורת, מי הגננת, מי הן הסייעות, ומי הילדים ואם בכלל הם ברמת התפקוד שלו.״ כן, גם בספקטרום יש מעמדות.
״הם לא״ מתריסה הגבעטרון ״אני כבר אומרת לך, מבלי לעבור על חוקי הסודיות, מדובר בגן עם שני ילדים שמדברים רק עם טאבלט, שניים בתפקוד בינוני ואחד בתפקוד גבוה כמו הילד שלכם. אבל להגדרות האלה אין משמעות. יש שם צוות יותר מילדים והוא מטפל בכל ילד באופן פרטני.״ היא מדברת כאילו היא יו״ר חברת חשמל, שיודע שאם תתנתק ממנו תשב בחושך.
״שתיקה משתררת בחדר. הן מביטות בנו ואנחנו בהן.
אייפד? אייפד את אומרת לי? (דווקא את זה נראה לי שאמרתי בקול חלש, כדי להעצים את הדרמה), מדובר כאן על ילד עם מלא חברים, כשהוא נכנס לגן שלו, הילדים קופצים משמחה. מנהיג מלידה, שמחפש קשר בכל הזדמנות. אז הוא מתקשה. צריך קצת לתווך לו. את באה ואומרת לי אייפד?״
״לא מבטיחה אייפד, תבדוק את הפרוטוקול, אני אמרתי טאבלט, לא מתחייבת לאייפד. מצטערת.״
"תודה רבה לכן על הזמן, תעבירו אותנו בבקשה לועדת שילוב. שלום שלום ואל תבואו לי בחלום." זה בסדר גם את זה הם כבר ראו.
מסקנת הספקטי: זהבות לא מתות, הן משתדרגות לועדת השמה.
אני בטוח שגם אתם יודעים מה טוב לי, אז אתם בטח תשתפו, נכון?
