חלק האחרון בטרילוגיית גן תקשורת של ספקטי דאדי. מי שהוא הורה לילד על הרצף האוטיסטי, יודע שאין סופים. יש כל הזמן התחלות חדשות. בכל פעם את/ה מקווה שוב שהמזל יאיר לך פנים וגם הפעם ימצא הצוות הטוב ביותר, שיקדם את הילד שלך לקראת החלום שלך - חיים עצמאים מספקים ומלאים לילד שלך. והאמת... שגם לכם כזוג (אם תשארו זוג), כשתגיעו לגיל שבו מקיפים את כדור הארץ על יאכטה.
הכתרה? הכתרה של מי? בואו נבדוק קודם מה היה לנו עד עכשיו - חרדה מגן תקשורת, המנעות (שלנו) ממנו במשך שנה, הרשמה לגן תקשורת בגן החובה, חרטה שלא מצאנו את הגן הזה, עם הצוות הזה, שנה קודם לכן והיה לנו גם את הכניסה לגן והרצת התל"א והתש"כ. אם מה יצאנו לאחר שנה בגן תקשורת? יצאנו עם ילד שעשה קפיצה אדירה ביכולות החברתיות, המוטוריות, הרגשיות, הדידקטיות ושיפור מדהים בתפיסת העצמי שלו כילד שיכול. אחרי כמה שנים, שהסביבה הגנית העבירה לו מסרים גלויים וסמויים, שהוא ילד בעייתי. הכל אודות לעבודה יומיומית קשה. הילד לא הלך לגן הוא הלך לעבודה. הוא עבד בגן והמשיך לעבוד בבית. בסופי שבוע קצת נתנו לו לנוח. בסוף השנה קיבלנו דו"ח אינטגרטיבי ענק, שמפרט איפה הוא היה בהתחלה, איזה מטרות הושגו, על מה יש עוד לעבוד וכדאי להתמקד. אז הכתרה?! ההכתרה היא של הצוות המדהים הזה כמלכות שעשות עבודת קודש (אבל באמת, לא רק כביטוי). וגם את הנסיך אני מכתיר. הילד עם מוטיבציה בשמים וכשהספקטרום מפריע לו, הוא לא רואה בעיניים, הוא מסתער על המטרה ופותר את הבעיה. הקטע זה ש- ASD זה כמו טמפל ראן - בכל פעם יש אתגר חדש לפניך. אני סומך עליו.
אני יכול עוד לדבר המון על מה שהיה בגן במהלך השנה, אבל זה לא יהיה יותר מעוד אבא שמתגאה בבן שלו ובקפיצת הדרך הענקית שהוא עשה בשנה אחת. יותר חשוב לי בפוסט הזה לדבר על החשיבות של גן תקשורת להמשך הדרך.
עד גיל שבע וביחוד בגילאים שלוש עד שש, המוח של הילדים שלנו אלסטי. אלה הן השנים בהם מה שהילד מקבל - זה פחות או יותר מה שילווה אותו בהמשך הדרך. החל מהתפתחות ועד עיצוב האישיות העתיד שלו, תפיסת העצמי שלו ותפיסות חברתיות ומקומו בחברה. לדעתי אי אפשר להגזים בחשיבות של השנים האלה, אצל כל ילד וילדה וביחוד אצל ילדים על הרצף האוטיסטי. אבחנו את הילד או הילדה שלכם ב - ASD, אז קדימה תנו בראש. זה הזמן לשים פול גז ולתת להם את כל מה שאפשר. אחרי גיל שבע תהיה השפעה, אבל היא הולכת ופוחתת. זו התפיסה שלי וגם התפיסה המחקרית. אני מציעה לכם לאמץ אותה. עזבו אתכם מתוויות, סטיגמות ושאר ירקות. זה רעש רקע מיותר. אין לכם שליטה על סטיגמות וילד על הרצף האוטיסטי שלא מקבל טיפול, אוסף טונות של התנהגויות בעיתיות, שבתורן יוצרות סטיגמות קשות עליו ועל מי שהוא. תזכרו עדיף שיהיה ראש ל- ASD מאשר זנב ל - NAGS.
אל תטעו, אני חושב שילדים נולדים עם אופי. אנחנו בעזרת החינוך יכולים לתעל את האופי הזה למקומות טובים או רעים, אבל האופי תופס חלק נכבד וקובע את עתידו של הילד. על זה בפוסט אחר שבו אפרט את האני מאמין שלי בחינוך. ASD או NAGS, לא משנה.
כמובן שאני לא אומר שתכניסו את הילד או הילדה שלכם לגן תקשורת על עיוור. לא כל גני התקשורת טובים ולא כל גן יהיה אפקטיבי כמו האחר. מה חשוב לבדוק לדעתי? כלל אצבע: אם הגננת יודעת מה היא עושה אתם על הדרך הנכונה. תבדקו שהגננת הראשית היא אישיות חזקה עם עמוד שדרה, בעלת הרבה ניסיון ושהיא לא עומדת לנטוש בעוד חודש ללידה או כל דבר אחר. אל תכנסו לגן שבו הגננת הראשית היא זמנית או יצאה רק עכשיו מהאוניברסיטה. היא חייבת להיות עם אש בעיניים, ששולטת בצוות ביד רמה, לצד אישיות נעימה ומכילה. אל תיבהלו, זה לא מצרך נדיר בגני תקשורת, אם כי הגננת שהייתה לנסיך שלי, היא לא גננת, היא מוסד חינוכי בפני עצמו. היה לנו מזל טוב. נכון תגידו העירייה מחליטה איפה יהיה הילד. לא יקירי, העירייה מחליטה איפה יהיה הילד, אם היא רואה מולה הורים שמחפשים חנייה לילד בשעות העבודה (ואני לא שופט אף אחד. החיים מורכבים ובאמת קשה לפנות זמן לכך, אבל זמן שלא תפנו היום, תצטרכו לפנות יותר ממנו בעתיד). אז לכו ותתעקשו לראות את הגן, לדבר עם הגננת, לדבר עם האחראית על הגן מטעם אלו"ט והאחראית מטעם מתי"א ולדבר עם כל מי שניתן. עושים לכם שרירים? תעזרו בבית לורן שידריכו אתכם בנוגע לזכויות שלכם.
מסקנת הספקטי: הגיע הזמן שיתנו פרס נובל גם לצוותי חינוך מיוחד בכלל וגן תקשורת בפרט. הנשים (בד"כ נשים) שעובדות שם, צריכות היו להעביר קורס למאמה תרזה, אם לא הייתה מחליטה להבריז מהעולם הזה.
פוסט חשוב, לכל החוששים מגן תקשורת - שתפו!
